לפני כמה חודשים, כשחיפשתי בית חדש, נתקלתי במשהו שהפתיע אותי. היה מדובר בבנאי מקומי בשם אבי, שהצליח לקנות לי את הלב כבר מהפגישה הראשונה שלנו. זה התחיל בשיחה פשוטה על העבודות שלו - לא תיארתי לעצמי עד כמה העבודה הזו יכולה להיות רגשית ומלאת משמעות.
אבי הוא בנאי שלדבריו לומד כל יום מחדש. "כל לבנה אני מניח כאילו היא כף ידו של בן אדם," הוא אמר לי תוך כדי שהוא מדגים איך הוא מכין בסיס לבית שאני חולמת עליו. בעבודתו ניתן היה לראות את ההתמסרות שלו, איך הוא שם דגש על הפרטים הקטנים - כל חיבור בין קירות נעטף באהבה כמו הורים שמקיפים ילד בלילה קר.
מה שבעיקר הרשים אותי זו התובנה שהעבודה בוושט היא יותר מסתם סיתות לבנים וטיח. בהרבה מובנים, בנייה היא אמנות. טכניקות עתיקות ששולבו יחד עם רעיונות חדשים ויצירתיים יצרו אצל אבי תחושת גאווה ומשמעות לכל פרויקט קטן או גדול שידו נגעה בו.
כל שבוע הייתי מבקרת באתר הבנייה והסבלנות שיש לאבי הייתה בלתי נגמרת - תמיד מוכן להסביר ולהראות כיצד הכל מתאגד לכדי חלל אחד שלם ונעים למגורים. למדתי ממנו שכשאתה אוהב מה שאתה עושה, אתה יכול לשדר אהבה דרך העשייה שלך; הבית הזה לא יהיה סתם מקום להתרווח בו בסוף יום עבודה אלא גם מרחב של סיפורים וזיכרונות שניתן לפרום ולפרוס בפני הדור הבא.
טיפ שאני רוצה לשתף כאן: אם אתם בקשר עם בעל מקצוע - אל תהססו להתעניין בעשייה שלהם מעבר לחוזה או לתשלום שלכם. שאלות פשוטות באמת יכולות לפתוח דלת לעולם מלא בתשוקה ואומניות שלא הכרתם לפני כן.
למדתי כך שאנשים כמוהו הם עמודי התמך החברתיים שלנו; הם בונים לנו בתים וחלומות ובאותה מידה מחזיקים אותנו במציאות יפה ופשוטה שתמיד כדאי להתמקד בה.