לפני כמה חודשים, אחרי תקופה ארוכה של חוסר איזון נפשי ואישי, החלטתי לקחת את הצעד ולפנות לטיפול. לא היה לי קל להודות שאני זקוק לעזרה. כמובן שחשבתי על זה כבר הרבה זמן, אבל תמיד היו תירוצים - העבודה הלחוצה, הילדים, החיים בכלל. עד שהבנתי שזה פשוט לא יכול להימשך ככה.
ופגשתי אותה: נועה. היא הייתה בדיוק מה שצריך - חמה ומבינה, עם חיוך מרגיע ועיניים שאפשר לסמוך עליהן. בשיחה הראשונה שלנו התחלנו לדבר על כל מיני דברים - ילדותי, אותן טראומות קטנות שנכנסות לנו ללב ומשם ממשיכות להשפיע עלינו אם אנחנו מתעלמים מהן.
אחת הפגישות זכורה לי במיוחד. ישבנו ופתאום התחילו הדמעות לזרום בלי שליטה כשדיברתי על התקופה ההיא בחיים שלי בה הרגשתי לבד בעולם - הרגע הזה בו הבנתי שכולם סביבי ממשיכים וההרגשה שלי לא משתנה אפילו קצת. זו היתה תחושת חסר אונים אדירה שחשפה כל כך הרבה כאב שלא נתפס אי שם במעמקי הלב שלי.
נועה רק הקשיבה; היא לא ניסתה לפתור אותי מיד או לדחוף אותי לתובנות חדשות בעוצמה רבה מדי - אלא פשוט הייתה שם בשבילי כדי לשמוע ולהכיל את הכאב שהיה צריך לצאת לעולם החיצוני.
החוויה הזאת עזרה לי להבין משהו חשוב: לפעמים רק עצם השיחה והנכונות לשתף יכולים להביא ריפוי ושלווה פנימית מרגשת. אני למדתי להתמודד עם הצלקות של הילדות שלי ולאפשר לעצמי להרגיש את המכשולים שבדרך במקום לברוח מהם שוב ושוב.
טיפ קטן ממני למי שמתלבט עדיין האם לפנות למטפל: עשו את הצעד! אל תהססו! זה יכול להיות כמו פתיחת דלת חדשה שכבר חשבתם שאין לכם מפתח אליה. אתם עשויים לגלות עולם חדש בתוך עצמכם שאתם בסך הכל צריכים מישהו שיעזור לכם לחשוף אותו.
אז תלכו עם הלב ותמצאו מי שיוכל ללכת איתכם בדרך הזו - כי אין דבר יותר חזק מכוח השיתוף וההכלה שבין בני אדם.