לפני כמה שבועות, הגעתי למופע בזום זום, ככה קוראים לאולם הקטן והחביב הזה בצפון תל אביב. שמעתי עליו מחברים, אבל כשנכנסתי פנימה, זה היה כמו להכנס לעולם אחר. החלל מלבלב באורות צבעוניים וריחות של פופקורן שהשתלטו על האוויר.
היה שם מופע סוסים ואקרובטים שלא נראה כמותו. הרגשתי איך הלב שלי מתחיל לפעום יותר מהר ככל שהמסך מתמלא בדימויים מרהיבים ויצירות אומנות אינטראקטיביות. לקח לי זמן להבין שזה לא רק מופע, אלא קונversation עם המוזיקה והאומנים שבאים להציג את עצמם ואת העולמות שלהם.
בעיני כל אמן היה סיפורי חיים - כאב ושמחה، הצלחות וכישלים. ברגעים האלה הבנתי שכל אחד מאיתנו הוא מופע חי בפני עצמו; עם התמודדויות וסיפורים שהוא מביא אתו לכל מקום.
אחרי המופע פגשתי אחת מהאומניות לשיחה קצרה על גובה הציפיות שכולם מכתיבים לעצמם ועל החשש מכישלון. היא אמרה משפט שנחרת בי: "אל תחשוש להיות מי שאתה עד הסוף". פתאום הרגשתי איזשהו לחץ יורד ממני; החיים הם יותר מסתם הופעה מושלמת - הם כוללים גם את הנפילות והרגעים הלא פשוטים שאפשר ללמוד מהם ולצמוח.
אז אם תשאלו אותי טיפים למי שרוצה לחוות מופעים בצורה מעמיקה יותר - אל תהססו לדבר עם האמנים אחרי המופעים! יש להם כל כך הרבה חוכמה לחלוק לכם, ומשם נשאר רק להשתדל לתרגם את ההשראה הזו לחיים שלנו בכל יום מחדש.
כעבור ימים ספורים מצאתי עצמי בעבר ובאן בגינה שלי שר להן שירים מוצרי קול נטוע באדמה תוך כדי שאני נזכר בסיפור שלה ושל האנשים סביבי במופע ההוא. אני כבר מתכננת ביקור הבא שלי שוב בזום זום או בכל חלל אחר, כי בעיניי יש בזה משהו קסום שמחזיר אותנו למהות שלנו כבני אדם - בשיא ובשפל.
אז קחו בליבה של החוויות הללו תמריץ לנסות לקפוץ למופעים שונים ומרגיעים או מטלטלים כאחד - ותזכרו: אתם לא לבד במסלול שלכם פה בעולם הזה!