יצאתי עם חברים לטיול בירושלים, והחלטנו לשוטט בסמטאות הקטנות של העיר העתיקה. הבוקר התחיל בטיפוס מדוד על החומות - הרוח, הנוף המהמם והמחשבות ששטפו אותי היו כמו מסע בתוך הזמן. כל צעד ששמתי העמיק את התחושה שאני לא רק תייר בעיר הזו, אלא חלק בלתי נפרד מהמקום שלה.
בהמשך החלטנו להיכנס לשוק המחנה יהודה. זה היה מסלול כואב ומגרה בו זמנית. ריחות התבלינים שהשתלבו עם ריח הלחם הטרי הכניסו אותי לעולם אחר. רגע אחד לנגוס בחלה טרייה ובספיג' סופר עסיסי בצד השני - החיים מתפקעים בטעמים! תוך כדי שמירה על האיזון, עצרנו אצל דוכן הממוקם בפינה שקטה. בעל הדוכן, אדם מבוגר עם חיוך רחב וחוכמה בעיניים, הזמין אותנו לטעום ממרחים שהוא עושה בעצמו.
בערך באמצע השיחה גילינו שהוא יושב שם כבר עשרות שנים ושהשוק הוא לא רק מקום עבודה בשבילו - זו משפחה של ממש. החלפת רעיונות וסיפורים היתה כמו פולקלור של חיים אמיתיים; פתאום החיבור הזה - בין טעמים לבין אנשים - גרם לי להבין כמה חשוב להשתקע בכל מקום שאנחנו פוגשים בדרכנו.
והטיפ שלי? אל תתפשרו על הלעצור ולברר גם את מה שנמצא מחוץ למפה הטובה ביותר במדריך התיירים שלכם. לפעמים הסיפור הכי טוב מסתתר מאחורי דלתות ישנות ובסמטאות שאף אחד יודע עליהן.
לא אשכח את המדבר מהקשר האנושי והתחושות המעניינות שגיליתי ביום ההוא; כל חוויותינו הן מסע ואת המסעות האלה חייבים לקשור באנשים שפגשנו בדרך.