לפני כמה חודשים הייתי במצב לא נעים. הרכב שלי, חבר נאמן שגרם לי להגיע לכל מקום במשך שנים, התחיל לנדנוד ולתפקד בצורה פחות ופחות אמינה. אני זוכר איך המחשבות ריצדו בראשי כשאחנתי אותו למוסך הקטן הזה ליד הבית - האם יהיה לי כסף לתקן? מה אם זה ידרוש יותר ממה שאני מוכנה להוציא?
בעת ההמתנה התיישבתי בכיסאות המזווגים ולא יכולתי להתעלם מהמקום עצמו. זה היה מוסך קטן, בצורת "בוטקה", עם שלט דהוי שהזכיר ימים עברו. בחוץ עמד מנעולן זקוף שסיפר לי סיפורים על מכוניות ישנות ועל אנשים שהגיעו אליו במשך השנים, כשהם חייכים ומתלהבים ממכוניותיהם כאילו היו ילדים שמציגים את הצעצוע החדש שלהם.
כשהמכונאי סוף סוף קרא לי הוא אמר “אל תדאגי! זה סתם משהו קטן”. הוא הוסיף שטיפול פשוט יכול לפתור את הבעיה ואני יצאתי משם עם חיוך רחב על הפנים וגם תחושת הקלה בלב. אבל רגע לפני שעליתי על הכביש המשיך לשנן לי משפט שאחרי שכבר הבנתי מהיום הראשון - "תשימי לב לרכב שלך כמו שאת שמה לב אל עצמך".
מאותו יום משהו השתנה בתפיסה שלי לגבי רכב ומוסכים. הבנתי שהם לא רק מקומות תיקון אלא גם מסעות של חוויות ושיחות קצרות שמגלות עולם של רגשות ותובנות.
אז הנה טיפ שלי: כשאתם מגיעים למוסך בפעם הבאה - תהיו פתוחים לשיחה עם המכנאים ובקשו קצת מידע מעבר לתיקון הנדרש. אולי הם יעבירו לכם ידע שלא ידעתם עליו או יחזרו אתכם לסיפור משעשע מימיו כצעיר חרדי לתחבורה נוסעת.
המסקנה היא שכל דבר בחיים שלנו דורש תשומת לב - ואם אנחנו רוצים שחברותינו ופריטים סביבנו יתפקדו היטב ויעשו אותנו מאושרים, לפעמים מדובר ברגע של עצירה כדי לדבר ולהקשיב פשוט ללב שלנו ולסובבים אותנו.