לפני כמה שנים, כשחזרתי מהעבודה ביום שישי הוצאתי את המיקסר מהארון. לא ידעתי בדיוק למה אני נכנסת למהומה הזו, אבל הייתה בי תחושת חופש, של אפשרויות אינסופיות. החלטתי לנסות לאפות לחם ראשון בחיי. זוכרת את הריח שהיה מפיץ... מאפה חם וטרי שהתחיל למלא את הבית.
בהתחלה הייתה לי התלהבות רבה, ערבבתי קמח ומים כמו באיזה קסם ולצד זה גם הרבה ספקות. האם החלה תרים? האם הלחם יתפוס גובה? נזכרתי במבט שהיא נתנה לי - האמא שלי, כשהייתה מכינה לחמים בבית שאף אחד לא יכול היה להתעלם מהם. היא תמיד אמרה שהאהבה היא המרכיב הסודי ביותר, וזה גרם לי לחשוב על כל אותם רגעים שצמחנו יחד במטבח.
בסיומו של התהליך קיבלתי לחם חרוך מעט מבחוץ אך רך ומתוק מבפנים. כשפרסנו אותו לקראת השולחן המשפחה כולה התגייסה לסייע: הילדים עם הגבינות והירקות ואני עם חמ butter שכמעט שחה על הפרוסות החמות. באותו רגע הבנתי כמה שסיפור הלחם שלי הוא יותר מזה; הוא חלק מקשר עמוק יותר שאני בונה עם משפחתי.
באמת שאין דבר שממתיק עניינים כמו פרוסת לחם ביתית טרייה לשולחן משפחתי - זה פשוט מחבר בין אנשים בצורה מאוד מיוחדת. מאז הפכנו את אקט האפייה למסורת שבועית - אחת לשבוע אנחנו מכינים משהו ביחד: לחמים, עוגיות או פשטידות מתוקות וכל פעם מרגישים שזה יוצר דברים מעבר לכיבוד הטעים אלא בעיקר לזמן איכות מעשיר ומשמעותי.
ואני רוצה שתזכרו - אם אתם מנסים בפעם הראשונה דעו ששום טעימה או קישוט מושלם לא ישווה לערך של זמן שאתם משקיעים בבשורה שלכם ובמשפחה שלכם סביב השולחן. אז שיהיה לכם בהצלחה וסוף שבוע נעים!
