לפני כמה חודשים התחלתי לשחזר שמן על קנבס - משהו שלא עשיתי מאז שהייתי בתיכון. פתחתי את הארון והוצאתי את הצבעים שעמדו שם שנים, כמעט כמו חברים ישנים שאבדו קשר. הריח של הצבעים המפוספסים בשמנת וירוק היה כמעין זמן עמד נטול דאגות, מעלה בי זיכרונות מתוקים. אני זוכרת איך היו לנו שעות שלמות בסטודיו, מציירות בלי הפסקה ומדברות על החיים כאילו היו תלויים במה שאנחנו מניחות על הקנווס.
באחת הערבים האלה, בעוד השמש שוקעת מאחוריי ומציפה את החדר באור חם ורך, החלטתי להתחיל לצייר נוף מתוך הלב. לקח לי זמן להבין שאני לא כאן בשביל לייצר יצירת מופת אלא פשוט כדי לבטא את מה שיש בתוכי. כל מכחול שהיה בטוח במגעו בגוון היה מדויק ואישי; זה היה רגע שבו גיליתי מחדש את הכוח שבמציאות הפנימית שלי.
כשאתה יוצר, אתה לא רק יוצר עבור אחרים או כדי לקבל מחמאות. זו הזדמנות לפגוש חלקים מעצמך שמתעוררים שוב תחת הכשלים שהטלת עליהם במשך השנים. בסופו של דבר ממליצה לכל אחד לנצל רגעים כאלה - תנו לדמיון להוביל אתכם ולאפשר לעצמכם להיות בדיוק מה שאתם: אמיצים ונוגעים.
יש לי טיפ קטן למי שרוצה לנסות: אל תפחדו להרשות לעצמכם טעויות! ככל שתתנסו ותשתעשעו עם החומרים והמחשבות שלכם - כך תגיעו לתוצאות המזכירות יותר מי שאתם באמת; האמת נמצאת במקום הזה של המשחק והגילוי.
אז אם אתם מרגישים קצת אבודים בעידן שטוף המסכים הזה, נסחו לכם שעה או שתיים עם צבע וצ brushes ודברו עם עצמכם דרך האמנות. הדרך שבה הוא נכנסת לחיים שלך יכולה להזכיר לך כמה דברים שכחת בדרך - וגם ליצור חיבור עמוק יותר בין מה שאתה חושב למה שאתה מרגיש.