לפני כמה שנים, כשהבת שלי התחילה את השנה הראשונה בבית הספר, הרגשתי כמו שהרגליים שלי מתנדנדות באוויר. זה היה ערב שלפני פתיחת שנת הלימודים, והבטתי בשעון מבחוץ כשכל הילדים צוחקים ומשחקים בגן. פתאום כל הזכרונות מהימים שלנו יחד התערבבו עם החששות לגבי המורים, החברים והאם תמצא מקום שיביא לה אושר.
כשהגענו לבית הספר בבוקר הראשון שלה, ריח העצים וצלילי הצחוק נשזרו זה בזה. הבת שלי אחזה ביד שלי בכוח בזמן שהיא התקרבה לשער הגדול. אמרתי לה "תשמעי, יקירה, ובטחון שלך הוא הדבר הכי חשוב." היא חייכה אליי עם העיניים הגדולות שלה ופתחה את הדלת בעצמה.
לראות אותה נכנסת לכיתה הייתה אחד הרגעים הכי מרגשים בחיי - חדשנות ושינוי של ממש. אחרי שבועות אני זוכרת אחת הפעמים שבהן לקחנו ביחד ספר מהספרייה הקטנה שלהם. האור במשרד נפל על פניה היפות והיא קראה לי excited על דמות חדשה ומוזרה בסיפור - היה שם משהו קסום בהרבה יותר מאשר הסיפור עצמו; זו הייתה תחושת גילוי.
עם הזמן למדתי שהמוסד החינוכי לא רק מלמד מידע בלבד אלא גם ערכים מוסריים וחיבור לעולם שסביבנו. המקום הזה הפך להיות בית שני עבור בת שלי ועבור הרבה ילדים אחרים שהפכו למעט משפחה ביניהם.
אני רוצה לשתף טיפ קטן לכל ההורים שם בחוץ - הקדישו רגע להקשיב לילדים שלכם אחרי יום לימודים. שאלו אותם איך עבר היום ומה הם אהבו ללמוד או לעשות בו; כך תראו שניתן לחזק את הקשרים וליצור להם סביבה תומכת באמת.
בסופו של דבר החינוך הוא לא רק על ציונים טובים או הצטיינות בלימודים; מדובר בעיצוב האישיות והלבבות שחווים כל אחד מהם בדרך ייחודית משלהם בעולם הזה המרגש והמאתגר שהוא הבית ספר.