פסעתי בשעות הבוקר המוקדמות על חוף הים בנתניה, כשהשמש מתחילה ללטף את המים הכחולים. הרוח הייתה קרירה והגלים נשברו בעוצמה שמתאימה רק לבוקר חדש ועמוס בהבטחות. החלטתי שחופש זה הזמן לחקור ולא רק לרבוץ בחוף כמו רוב האנשים.
הלכתי בין כיסאות הנוח, העין שלי נתפסת למישהו שמצטלם עם משפחתו בחיוכים רחבים. נזכרתי בילדות שלי, בטיולים המשפחתיים שלנו לחופים בארץ כמה צפיתי בתמונות ולבסוף הפכתן לזיכרונות ששומרים חום בלב. משהו בזיכרון הזה דרבן אותי להמשיך להרגיש את החום של עכשיו.
תוך כדי הליכה, הגעתי לפינה פחות מתויירת של החוף שם ישבו דייגים ותיירים מקומיים. שיחה מרגשת התפתחה עם אחד הדייגים שנראה כאילו הוא מכיר כל גלי ים וסלע באזור בעיניים עצומות. הוא סיפר לי שהדגים המקומיים הם פרס אוצר מתחת לגלים ושכל יום הוא יוצא עם תקווה חדשה למצוא משהו מיוחד.
לא יכולתי להתאפק ושאלתי אותו אם אפשר להצטרף אליו לדוג קצת. "אתה צריך להבין," הוא אמר לי בחיוך רציני, "זה לא מה שאתה חושב - זה תהליך." לקח לנו שעה טובה עד שתפסנו דג קטן אבל רגע השמחה היה בלתי רגיל - הרגשנו חלק מהטבע הזה וכל קצב הגלים רנסון אותנו יותר לתוכו.
לקראת ערב, כשסיימנו את היום ונשנשנו פירות ים שהכין לנו הדייג בעצמו, הבנתי דבר חשוב: דווקא במקומות הקטנים האלו שאני כמעט לא הייתי שם לב אליהם נמצא עומק אמיתי ואופי שלא ניתן להשיג מול מסכי המסעדות הנשענות על תיירות המונית. החיים שהם גם חלק משיחות קצרות ודברים פשוטים כאלה יכולים להיות הרבה יותר עשירים ממה שאנחנו מדמיינים.
אם אתם מחפשים מקום לבקר בארץ בקרוב או סתם רוצים לקחת פסק זמן מול שגרת היום-יום - אני ממליץ לכם לצאת לשיטוט שאין לו יעד מוגדר ולהשמיע לעיתים קרובות את הקול בפינה שלכם שבדרך כלל לא הייתם מגיעים אליה!
