יצא לי לעבור מסע מרגש ומלמד במיוחד עם שימי, הכלב שלי. כשהשקתי אותו בגיל שמונה חודשים, ישבתי על כיסא בפארק והתקשיתי להבין איך זה שהיצור הקטן הזה יכול להיות כל כך עקשן לפעמים. הוא היה כל כך מתוק ונלהב, אבל היו גם רגעים שבהם פשוט לא הצלחתי לתפוס את תשומת הלב שלו - במיוחד כשעברו לידנו כלבים אחרים.
בהתחלה ניסיתי טכניקות כמו "לאט לאט", "תשומת לב" ו"הכי טוב זה לצעוק". הייתי מאוד מתוסכלת, כי במקום לראות תוצאות טובות יותר, הרגשתי שאני רק זורקת את הזמן שלי למטה.
ואז הגיע רגע המהפך. יום אחד, אחרי סיבוב ארוך בפארק שבו הוא פשוט התעקש למשוך אותי לכל הכיוונים (בעיקר לכיוון של אוכל שנמצא על הרצפה), החלטתי להפסיק לנסות לשלוט בו ולנסות להתחבר אליו ברמה אחרת. במקום לדבר עליו כמו בצבא, התחלתי לדבר איתו בצורה רכה - שיחחנתי לו מה אני רוצה ממנו תוך כדי משחקים ובילויים משותפים.
ראיתי איך השינוי הזה התחיל להשתלם: פתאום כשאמרתי "שימי" הוא הסתובב אליי בהתרגשות ולא ככלי חדש לשיעור הבא. יותר מזה - גיליתי שהוא יגדל להיות חבר אמיתי בדרך הזו.
מכאן הבנתי שהמפתח לא נמצא רק באימונים קשים וטכניקות מורכבות אלא בחיבור האישי שאנחנו בונים יחד. אני ממליצה לכם לקחת את הזמן ולהקדיש אותו לחוויות חיוביות ומרגשות בטבע: צאו לטיולים קצרים שבהם תוכלו לקיים משחקים או פשוט להיות ביחד בשקט של הטבע. החיבור האנושי חשוב לא פחות מהאליפות הכי גדולה במגרש האימון.
בסופו של דבר גילינו כולנו - גם אני וגם שימי - שאת הדרך אפשר לעבור בכיף בלי לחץ והכל במעט רגישות ודעה טובה!