לפני כמה שנים, כשעודי מסתובב בחלל עבודה משותף, נתקלתי בלוח המודעות שבו חברי הקהילה פרסמו עבודות שלהם. אחד מהפרויקטים תפס את תשומת ליבי - פוסטר צבעוני ומלא חיים של מיזם קהילתי. הצבעים הרוויים והאלמנטים המינימליסטיים יצרו תחושה שהשיח בינו למפגשים שלנו הוא כמעט בלתי נמנע.
באופן לא צפוי, זה עורר בי רצון להתחיל לעצב בעצמי. אני זוכר את התחושות ששטפו אותי - כאילו נפתח בפני שער חדש להבעה עצמית. הצטרפתי לקורס עיצוב גרפי, מקום שבו גיליתי עולם שלם של יצירה וחדשנות שנגעה לי בנפש.
כשהתחלתי לתכנן וליצור עבודות שלי, גם השברון לב הפרטי שלי הפך לחלק מהתהליך. היו ימים קשים כשהייתי יושב מול המחשב בוהה במסך ריק, אבל ברגעים הללו הייתי לוקח נשימה עמוקה ובוחר לצייר: מעביר את כל הכאב והרגשות על הבד הדיגיטלי שלי. למעשה, הבחירות בצבעים ובצורות הפכו לשפה חדשה עבורי - הדרך שלי לספר סיפור.
ואולי הטיפ הכי חשוב שאני יכול לתת כאן הוא להיות פתוחים לכישלונות ולתהליכים הלא מושלמים שבדרך. בעבודות הראשונות שלי ניסיתי לדחוף גבולות ולעשות הכל מושלם, אך התברר שכאשר אני מחבק את הקסם שבאי-השלמות - ככה העבודות יוצאות הרבה יותר חיות ואישיות.
באחת ההזדמנויות נתקלתי בפרויקט מחודש שאני מאוד גאה בו - איור שתיאר רגע קטן בחיי היומיום; אישה שמסתכלת על השקיעה עם חלב בתוכה. זה היה כזה פשוט וזה תפס אותי בדיוק בזמן שעברתי שינוי אישי משמעותי בחיי.
אני רוצה לעודד כל אחד ואחת מכם לא להמתין לרגע "המושלם" או להיכנס לכללים הנוקשים של העולם הזה; באומנות כמו באומנות יש מקום לכל רעיון ולא כל דבר צריך להיות טוב כדי להיחשב אמיתי ומרגש. מעניינים? אז קדימה! צאו ותעצבו משהו מהנשמה שלכם!