אני זוכר את הפעם הראשונה שראיתי בנאי עובד באתר בנייה. זה היה לפני כמה שנים, כשצפיתי בעבודות בהקמת הבניין החדש בשכונה שלי. עמדתי שם, מחוץ לגדר, ולא יכולתי להוריד את העיניים מהתהליך המורכב והמרהיב הזה. איך אבן אחרי אבן מתחברות יחד ונעמדות כמו חיילים המתכוננים לצעד הראשון שלהם.
אחד העובדים נעמד עם טון סבלני וחיוך רחב על פניו, כשראה אותי מתבונן. "אתה יודע," הוא אמר לי בזמן ששיפשף את ידיו מעל האבק שנדבק אליהם, "כל בנין שאנחנו בונים כאן הוא הרבה יותר מסתם קירות וגג. זה חלום של מישהו." במילים שלו הייתה איזו חוכמה שמגיעה מניסיון חיים אמיתי. הוא הסביר לי איך כל בית עשוי לספר סיפור: משפחה שהסתגלה אליו, רגעים קטנים שמתאגרים בזיכרון ופינות שלא נגמרות אף פעם.
מאותו יום ידעתי שאני רוצה להיות חלק מהעולם הזה. לא רק כאדם שבונה בתים, אלא גם כמישהו שיכול לחבר בין אנשים למקומות שבהם הם ייצרו זיכרונות חדשים. היו ימים קשים - שעות ארוכות והשמש רודפת אותך בכל צעד נפילה جديد ומחשלת מחדש.
אם יש משהו שלמדתי מהעבודה הזאת זה שצריך לתת מקום לרגש ולעבור לכל דלת ברגליים חזקות - בין אם אתה לוקח פטיש או מדליק מזגן בבוקר החם. אני ממליץ לכולכם לקחת רגע ולחשוב על האנשים שעומדים מאחורי הבית שלכם; עליו כל כך הרבה חלומות וטורחות נסתרות מקוות להחזיר לכם אהבה באזורים שלא חשבתם עליהם בכלל.
אז בפעם הבאה שתראו בנאים עובדים בשטח - אל ת hesitate לעצור לשוחח איתם ולהקשיב לסיפורים שהם יספרו לכם על היצירה שלהם ועל כל התהליכים שבדרך לקסם הזה שאתם קוראים לו בית.