תמיד חשבתי שהמחשב הנייד שלי הוא חבר אמיתי. מצד אחד, הוא מלווה אותי בכל מקום - מהסלון ועד לבית הקפה השכונתי, ומצד שני, בשבוע האחרון הבנתי שהוא יכול להיות גם סוג של אויב לא צפוי.
זה קרה ביום חמישי האחרון. ישבתי לשולחן בעבודות כתיבה לקראת פרויקט חשוב. הכל היה מוכן: כוס קפה ליד, מוזיקה שקטה ברקע, והמחשב נדלק במהירות כמו תמיד. אבל אז הגיע הרגע הבעייתי - המסך קפא! תקיעות קטנות הפכו לדקות ארוכות, והקצב הכבד הזה השתלט עליי.
באותו רגע התחלתי לגלוש במחשבות שלי ולהיזכר בכמה פעמים שהייתי משוגע למכשירים האלו. כשהכול הולך חלק והטכנולוגיה מעיפה אותנו קדימה - זה נראה כאילו אין סוף אפשרויות בתפיסת ידינו. וכשהגדרות המחשב משתגעות פתאום? זה מרגיש כאילו מתברר לי מה באמת מסתתר מאחורי כל שירות שמציעים לנו.
לאחר כמה דקות לחיצות פה ושם (ויש לציין שגם קצת צעקות), החלטתי לקחת אוויר ולנסות לגשת לזה בצורה אחרת. במקום להילחם בניסיון לגרום לכל דבר לעבוד שוב, פשוט סגרתי את המחשב והלכתי להסתובב ברחוב עם חברים לכמה דקות.
זה היה שינוי מרענן! כשחזרתי הביתה עם חיוך על הפנים ורוח חדשה - עדיף לתת זמן לתהליכים לקרוא ולא להשתעשע בכך שיש לי כוח מוחלט על הטכנולוגיה הזו.
אחרי רגע שקט שבו הגוף עבר איזשהו ריענון קסום ופתיחת חלונות החברה שלי לנשימה טובה יותר, חזרתי למחשב וראיתי שהכל הסתדר לבד! המסך חייך אליי ואני אפילו תיארתי לעצמי שיש פה איזה רוח רומנטית בין שנינו עכשיו.
אז אם אני יכול לחלוק תחושה אחת מתוך החוויה הזו, היא פשוטה מאוד: לפעמים צריך לזכור שלא הכל בידיים שלנו וגם טכנולוגיה יכולה לשחק משחק מעניין משל עצמה. מותר גם להפסיק ולהקדיש לעצמנו רגעים קטנים של שלווה ולנקות את הראש לעיתים קרובות יותר מדי באוריינטציה של העבודה היומיומית שלנו מול המסכים המכורים האלה.
ספרו לי איך אתם מתמודדים עם "האויב" שלכם?