שבוע שעבר, נסעתי באוטובוס לצורך עבודה. זה לא משהו שלא קורה לי, אבל הפעם הייתה אווירה קצת אחרת. האוטובוס היה מלא עד אפס מקום, וכולם ניסו למצוא מקום לשבת או לעמוד בנוחות יחסית.
ישבתי ליד אישה מבוגרת שהייתה מאוד סקרנית לגבי הטלפון שלי. היא שאלה אותי על מה אני עושה בעבודה שלי, ואיך הגיעו לכלי התקשורת והחיבור שאנחנו משתמשים בו כיום. למעשה, כל פעם שיצא לה לדבר על ילדים ונכדים, העיניים שלה ניצתו מרגש ואושר. היא דיברה על השינויים שהיא ראתה במהלך השנים - איך לפני עשרים שנה הכול היה נראה אחרת וכמה חשוב להיות פתוחים לקבל את מה שהחדש מביא.
באופן טבעי ושיחה רגילה בין זרים הפכה לסיפור חיים שלם: מסעות בלתי נשכחים לחו"ל, סוגיות חברתיות שמעסיקות אותה בגיל שלה ועד החלומות שעדיין מלוות אותה גם עכשיו. לקראת סוף הנסיעה שלנו היא עצרה וחייכה אליי ואמרה: "תזכור תמיד - העולם קטן ושווה לפגוש אנשים שונים".
אחרי השיחה הזו הרגשתי כאילו הכנסתי עוד פיסת חיים לתוך המומנטום שלי. אז הנה טיפ ממני - כשאתם נוסעים בתחבורה ציבורית ובמיוחד בפעמים שבהן אתם מרגישים לבד או משועממים מתור הארוך לשליפה של כרטיס רב-קו שלכם, אל תפסיקו לדבר עם האנשים סביבכם. כל אדם הוא סיפור בפני עצמו וכל מפגש יכול להניב חוויות חדשות ומרגשות.
אז בפעם הבאה שאתם נכנסים לאוטובוס או רכבת ויש לכם זמן פנוי - פתחו בשיחה קצרצרה עם אדם לידכם, מי יודע אילו סיפורים יחשפו בפניכם?