לאחרונה החלטתי להתנסות בציור. זה קרה אחרי תקופה לא פשוטה, שבה הרגשתי שחסרה לי ההבעה היצירתית בחיים. אני זוכרת את היום שהכל התחיל - ישבתי בבית קפה קטן בשכונה שלי, עם כוס קפה חמה ביד והרעש של העולם סובב אותי. פתאום, שיח לילי מעבר לשולחן שלי תפס את תשומת ליבי - קבוצת ילדים שמציירים על קירות השיש בעזרת צבעי מים. הם צחקו ושרו, היו כל כך מאושרים פשוט להיות שם וליצור.
אז הבנתי שמשהו בי מתגעגע לכך - לרגעים הפשוטים האלה שבהם היצירה היא משחק ולא משימה. לקחתי איזשהו מחברת ריקה ומכחול ישן שאיפסנתי לבייביסיטר של שנות הארבעים למקרה ואצטרך אותו בעוד עשרים שנה. החזקתי במברשת כמו שהיא הייתה מקל קסמים והתחלתי לצייר מהלב.
לא הייתי מנסה לשעתק נוף או דמויות מורכבות - רק צבעים שנפלו אחד לדבר על השני, כתמי אושר ושמחה שרוקדים בדף הלבן הזה, כמו שאני רוצה לחיות את חיי - בבגרות אבל עם ניצוץ ילדותי.
וזה היה בדיוק זה: התהליך עצמו היה הרבה יותר חשוב מהתוצאה הסופית. אני חשבתי שהציור יצריך ממני להצטיין בזה; אבל גיליתי שזה ממש לא נכון! כל צבע שפיזרתי נתן לי תחושת שחרור וגילוי מחדש של עצמי.
אני משתפת את זה כי לפעמים צריך להזכיר לעצמנו להתחבר שוב לדברים הקטנים שעושים אותנו מאושרים, גם אם נדמה לנו שכבר "עברנו" זאת בגיל צעיר. אז טיפ לי אליכם: אל תפחדו לקחת מברשת ולהשאיר טביעות אצבע על הדף שלכם। אולי תרצו לצבוע בקווים גסים ואולי בפרטים מדוקדקים-המטרה היא לעבור דרך החוויות שנמצאות בתוככם.
בהצלחה לכל מי שמעז ליצור!