זוכרת את הפעם הראשונה ששיניתי את התפיסה שלי לגבי ניקיון? זה היה יום שישי אחד, והרגשתי כמו חוקרת בשטח - עמדתי מול ערימה בלתי נגמרת של צעצועים שהילדים שלי השאירו בסלון. כמעט הרגשתי איך הייאוש מתגנב אל תוך הלב שלי, אבל אז משהו השתנה.
הבנתי שכל פריט שזרוק כאן הוא סיפור בלעדיו. הבובה עם השיער הסכמפון שראתה ימים טובים יותר, המכונית הקטנה שהקטנצ'יק לא מפסיק לדבר עליה. במקום לראות את הכל כעוד מטלה שאני חייבת לעשות, החלטתי להפוך את זה לעונג.
ישבתי על הרצפה והתחלתי לסדר בעצבנות, אבל תוך שניות מצאתי את עצמי מחייכת ונזכרת בכל המשחקים המשותפים שלנו. מתוך כל מבוכה וצער יצאו זכרונות מתוקים - התקופות שבהן צחקנו יחד, הן פשוט פרצו בליבי לכל פינה וסיפרו לי סיפור אחר לגמרי על ניקיון.
אז לקחתי טיפה זמן לתכנן: מה אם אעשה מזה רוטינה משפחתית? בקרוב מאוד הפכנו זאת למשחק - מי מסדר הכי מהר? איזה זוגות צעצועים יכולים להתחבר שוב למקום שלהם קודם? קיבלנו רעיונות וכל אחד מהילדים תרם איכשהו לפי הידע שלו באירועים שהתרחשו סביב הצעצוע הזה או ההוא.
טיפ קטן ממני: כשאתם מתחילים לנקות בבית שלכם, תנסו לחשוב על כל דבר שאתם מלטפים בידיכם כחלק מהסיפור אותו אתם חיים. אל תגידו "ועכשיו אני צריך לנקות". אמרו "אני רוצה לזכור" ותראו איך פתאום המשימה נהיית אחרת.
אז בפעם הבאה שאתם עומדים מול ערמת חול וקונפטי שצריך לסדר בבית שלכם, קחו נשימה עמוקה ואל תשכחו לחייך! זה בדיוק המקום שבו הזיכרונות שלנו גודלים כמו פרחים בשמש.
