השבוע יצא לי לנסוע באוטובוס בוקר מוקדם בדרך לעבודה. השמש עוד הייתה בשיא התעוררותה והאוויר היה מלא בריחות של קפה טרי ובצק פריך שנאפה זה עתה. אני אוהב את המסע הזה - הנסיעה היישר אל הלב של העיר בת רכבות ואנשים זרים.
עליתי לאוטובוס ושמתי לב שגננת עם תלתלים רכים החזיקה בידיה ילד קטן שמפרפר בהתלהבות. רגע אחד - הוא הסתכל עלי במבט ח inquisitive וסקרן, כאילו עולם שלם גולל לפניו. וכשהילד הזה פתח את הפה ואמר בשמחה: "אני הולך לגן!" המילים שלו ריתקו אותי. איך הילדים הקטנים הללו מצליחים להביא כל כך הרבה אור ומרץ גם ביום אפור?
אבל כפי שתמיד קורה בחיים, מיד לאחריו נכנסה אישה מבוגרת עם שקיות כבדות ועם להקת סיפורים שלא הפסיקה לדבר במהלך הנסיעה. היא התחילה לספר לכל מי שהיה בסביבה על האוכל שלה מהשוק ועל הבן שלה שמדויק כמו שעון בכל יום שני בעשר בבוקר… והאנשים בסביבה פשוט חייכו וחלקם אפילו הצטרפו לשיחה.
לאורך הנסיעה, הרגשתי שאני חלק מקהילה קטנה שמתאגדת באותו רגע במרחב הסגור הזה של האוטובוס. לא הייתי לבד; היינו שם יחד - זרם בלתי נגמר של אנשים שונים אבל מחוברים על ידי מסלול משותף ויעד קרוב.
אם יש משהו שהבנתי מהנסיעה הזו, זה שכמו שלא תמיד מודעים לתחנות בדרך, לעיתים גם החיים מציעים לנו הזדמנויות לפגוש אנשים שמביאים השראה ויכולת לראות דברים אחרת בחיים שלנו.
אז הטיפ שלי אליכם הוא פשוט: כשאתם מתארגנים בוקר אחד לעלות על האוטובוס או כל כלי תחבורה ציבורית אחר - פתחו את הלב ואת העיניים. האנשים שסביבכם הם חלק מהחיים שלכם גם אם אתם לא מכירים אותם עדיין. אולי יהיה מישהו שיצליח לרגש אתכם ולתת לכם זווית חדשה להסתכל עליה.
וזכרו - העולם הוא הרבה יותר מגוון ממה שאנחנו חושבים, ובהחלט יכול להיות שהוא יפתיע אותנו לטובה בזמן הכי פחות צפוי!