לפני כמה שבועות, בישלתי בחגיגה משפחתית קטנה. בלב שלם ואני מחפש שלא רק להכין אוכל אלא גם ליצור חוויה שתגע באנשים שסביבי. אני זוכר את אמא שלי עומדת במטבח, עם צלחת קציצות שהתמלאו ברוטב עגבניות מבעבע על הכיריים, ויש לי תחושה שהמנות שלה לא היו נותנות שלום לעיניים או למנועי הדמעות של מי שנשאר בלי מזון. חשבתי איך אני יכול להחיות רגעים כאלה, בכל טעם שרק אפשר.
בחרתי להכין תבשיל שעושה נעים בלב - קוסקוס עם ירקות שורש קלויים ועוף בתבלינים. הנשמה שלי פשוטדזה לחיי האוכל. לפני ארבע שנים התחלתי לגדל קצת ירקות בגינה הקטנה שלי - גזר, תפוחי אדמה ודלעת. כל פעם שאני רואה את הירקות הצומחים להם בשמש ואחר כך מגיעים אל הצלחת שלי, זה מרגיש כמו קסם.
אחרי שעה במטבח עם המוזיקה שמתנגנת ברקע והריחות ממלאים את הבית, הגיע הזמן לשבת סביב השולחן הגדול עם אנשים אהובים. היה לנו סיפור לכל קומפוזיציה: צחוק מהעבר ויכולת להתחבר מחדש מהרצועות שאין לנו זמן לקשור ביומיום העמוס שלנו.
והייתה שם הבת שלי שבעקבותיי מצאה לה תפקיד חדרה של עוזרת המלכה - הוציאה מהסירים ומזגו לצלחות כמו דינאמית קטנה שבורה כאלף חלקים אבל באמצע גם חמימות אינסופית שאי אפשר להגיד עליה "לא".
וככה בין משיחה לשיחה תוך כדי טעימה מהכל מבלי להתבל בסכום מדוד - למדתי שוב משהו חשוב: אוכל זו לא רק פעולה פיזית להרוות רעב אלא מסלול רגשי לקרבה ולאיחוד בין הלבבות והנפשות שלנו.
אז הטיפ הקטן שאני רוצה לחלוק הוא: כשאתם מבשלים בפעם הבאה, השקיעו בתהליך ובאנשים שסביבכם יותר מאשר בחומר עצמו. הרשו לעצמכם לקשור קשרים חדשים בענן הארoma הזה שמקיף אותנו ומרקיע שחקים בטעמים ובתחושות.
אני עדיין מחייך כשאני חושב על אותו ערב שבו הזכרונות התערבבו לצד הריחות , ועדיין נהנה לגלות יחדיו כל דבר קטן במיוחד מחדש.