לפני כמה חודשים הייתי במצב לא פשוט. חוויתי לחץ בעבודה, יחד עם תחושת בדידות שהייתה קשה לנסח במילים. הגעתי למצב שבו הרגשתי שאני זקוק לעזרה, אבל גם פחדתי לתת לזה שם. נפלה עליי המחשבה שביקור אצל מטפל רק יחשוף אותי - את הפצעים שלי, את הצלקות שקיוויתי שהזמן ימחק.
אז התקשרתי לקבוע פגישה עם מטפלת. זו הייתה החלטה לא קלה, שמלווה בשאלות כמו "מה אם אני אגיד משהו שאפשר לשמוע ככה?" או "ואולי זה פשוט לא בשבילי?". כשהגעתי לפגישה הראשונה, ישבתי בקצה הכיסא כמעט בדריכה. היא קיבלה אותי בחום ובסבלנות והתחילה לדבר איתי בצורה כל כך טבעית ונינוחה, כאילו אנחנו מכירים שנים.
עם הזמן הבנתי שהיא לא כאן כדי לשפוט אותי אלא כדי להקשיב לי באמת. זה היה כמו לפתוח דלת שננעלה זמן רב - ודברים התחילו לצאת החוצה. השיח בינינו איפשר לי להביט פנימה ולגלות דברים שלא חשבתי עליהם לפני כן.
אחד הדברים שלמדתי מהמפגשים שלנו הוא עד כמה חשוב להקשיב לעצמנו-לא רק למה שאנחנו אומרים לאחרים אלא גם למכאובים ולצרכים שלנו. זה שיעור שלעיתים מתפספס ביום-יום: להיות טוב לעצמי ולהקשיב לתחושות שלי מבלי לחשוש מהתוצאה.
אם הייתי יכול לתת טיפ אישי לכל מי שרואה את עצמו מתמודד עם מחשבות וחיים עמוסים - זו תהיה ההמלצה לחפש תמיכה כשצריך ולהיות פתוח לחוויה הזאת שתהיה שונה ממה שדמיינת קודם לכן. נכון שיש פחדים ושאלות רבות שעולות בדרך, אך ההרגשה לאחר מכן בהחלט עשויה להפתיע אותך לטובה.
בסופו של יום, כולנו בני אדם שנמצאים במסע משובש ומופלא הזה שנקרא חיים; ודווקא בצמתים הקשים האלה אפשר למצוא אור דרך הקישורים האנושיים והכנה בפנים לבבותינו הפגיעים.