כשהייתי ילד, הבית שלי היה מלא במילים. כתבי עת ישנים של סבתא, מכתבים שהיו נשלחים מהחיילים בשנות ה-70 וחוברות קומיקס שממש לא רציתי לזרוק. אני זוכר שיום אחד פתחתי את הארון התחתון בסלון ומצאתי שם ערימה של תמונות משפחתיות מודפסות על נייר עבה. כל אחת מהן הייתה כמו דלת לעבר אחר: חוויות של חגיגות, טיולים וסתם רגעים יומיומיים.
בהמשך השנים, כשהתבגרתי והקדשתי פחות תשומת לב לדברים הקטנים האלה, פתאום הבנתי את הערך האמיתי שלהם. לפני כמה חודשים החלטתי להפתיע את ההורים שלי ביום הנישואים ה-40 שלהם - ובמקום לקנות מתנה קונבנציונלית כמו פרפרים בגרוש או מסגרת חדשה לתמונה הישנה שלהם, לקחתי רגע לחזור לבית ולצלם שוב את המורשת שלנו.
הלכתי למקום הדפסה קטן וחמים ליד הבית. בעל המקום היה אדם עם חיוך רחב וידיים מיומנות שעבדו בזריזות על מכונת ההדפסה שלו. הוא החל לספר לי איך גם הוא התחיל בתחום הזה מתוך אהבה ונוסטלגיה למה שהיה פעם אמיתי ומשמעותי - בדיוק כמו שאני מרגיש לגבי התמונות הספציפיות שלי.
בחרנו יחד נתיב יצירתי: אני אספק לו תמונות והוא יודפס אותן כבדיור וינטאג' מיוחד עם ציטוטים ששמעתי מעודי מההורים שלי - משפטים פשוטים אבל עמוקים שהכילו בתוכם אוצרות לפעמים חבויים בעמקי הלב.
אני זוכר שכשהתחלף הצבע בכרעת הדפוס האישית וכשהראשונה החלה לצאת מהמכונה המתקדמת שלו - הרגש של נוסטלגיה הציף אותי בצורה שלא תיאמן. אפשר לומר שזה היה סוג של "ואהבת לרעך כמוך" מחדש; באותו רגע הייתי במקום שבו חלק מחיי נכנסים ליצירה מיוחדת יותר מכל דבר שרק ניתן לקנות בחנות.
בסופו של יום ההפתעה הייתה מושלמת וזכור הכניס את הוריי לרגע שאפשר להם לשקוע אל תוך העבר וגם אל תוך העתיד שהתפתח בגלל הזיכרונות הללו שנשמרו לנצח בתוך התמונה המודפסת.
אז אם אתם חושבים על קדימונים שאתם רוצים ליצור או דרכים לשמור זיכרונות בצורה קצת אחרת, ממליץ לכם בגמר חתימה טובה לעשות זאת דרך הדפסה אישית ומרגשת; לכל אחד יש סיפור לחוות ושווה להשאיר אותו בלבבות שלנו ובעיקר בזכרון הפיזי שבסופו של דבר תמיד נשאר שם לדורות נוספים.
