אתמול, אחרי יום ארוך בעבודה, החלטתי לשוב הביתה דרך המכולת הקטנה שבסוף הרחוב. זו מכולת שאני מכיר שנים; תמיד יש בה את אותו ריח של לחם טרי ואורז מבושל, ובעלי המקום - משפחה חמה שמביאה איתה גם טעם של בית.
אני נכנס פנימה, והצלצול המסורתי של הפעמון מעל הדלת מצלצל לי באוזניים. אני פונה לעבר המדפים המוכרים, אבל מה שיותר תפס אותי היה האישה הזקנה שיושבת על כיסא ליד המחסן. היא עשתה לעצמה תה תוך כדי שהיא קוראת ספר. כשהיא הרימה את הראש וראתה אותי, עיניה נדלקו בחיוך רחב. "שלום ילד!", היא קראה בקול צלול שכבר מזמן לא שמעתי.
נעמדתי לידה ושוחחנו קצת. היא סיפרה לי על הימים שהמקום הזה היה bustling עם אנשים ונראה כאילו הזמן עצר מלכת מאז שהשוק עבר למקומות אחרים בעיר. דיברנו על ערך הקהילה ועל כך שלפעמים בסוף היום, החיבור האנושי הוא מה שנשאר לנו באמת.
דברים קטנים כמו זה שצריך לדעת למי להציע הנחה או לשאול איך המשפחה - אלו דברים שאולי נראים שטחיים בעידן שלנו אבל הם חלק חשוב מהחיים שלא כדאי לשכוח. כשעזבתי את המכולת עם שקית מלאה במוצרים פשוטים - לחם, ירקות ופירות - ידעתי שבחרתי בזיכרונות ובעונג הרבה יותר מאשר ברכישות חומריות.
אז אם אתם מתכננים לבקר במכולת הקרובה אליכם בשבוע הקרוב, נסו לתת שלום לכל מי שאתם מכירים שם ולהקשיב לסיפורים ששוכבים מעבר למדפים. כי לפעמים במקום הכי קטן יכול להיות עולם ומלואו!