לפני כמה חודשים, ישבתי על כיסא עץ ישן במרפסת של סבתא שלי, מולה היה גן שהיא טיפחה ביד אוהבת במשך שנים. השמש שזפה את הפנים שלי, והמרחב מסביבי היה מלא בריחות של פרחים וצבעים חיים. פתאום הרגשתי שהגיע הזמן לשוב ליצירה אחרי הפסקה ארוכה. כל כך הרבה פעמים אמרתי לעצמי שאין לי זמן או ששכחתי איך לצייר.
החלטתי לקום, לקחת דף ועט ולצאת אל הגן. עם כל משיכת עט שעשיתי על הדף, חזרו אליי זיכרונות מהילדות - ימים בהם הייתי יושבת בצד עם צבעים ואפשרתי לדמיון שלי להשתולל. זה לא לקח זמן רב עד שהתמונה החלה להתעורר לחיים; ציור התגלה כאמצעי לביטוי עצמי שלא רק הניע אותי מבחינה אמנותית אלא גם ריפא חלקים בתוכי.
כל מה שצריך כדי להתחיל הוא פשוט להעז. לפעמים אנחנו תקועים בתודעה שמה שאנחנו עושים חייב להיות “קטון” או “לא מושלם”. אבל האמת היא שזה לא משנה איך זה נראה בסוף; החשוב הוא התחושה שתופסת אותנו במהלך היצירה - ההתרגשות שבפרטים הקטנים שמתחברים לכדי משהו חדש ומיוחד.
אם גם אתם מרגישים שאמנות נעלמה מחייכם או שאתם מפחדים לקפוץ למים העמוקים שלה, אני ממליצה לכם להתחיל בקטן. תבחרו כלי אחד - בין אם זה פנס צבעוני או מצלמה - ותנו לו להוביל אתכם לעולם שלכם בהדרגה, בלי לחץ לתוצאה הסופית.
אני אישית גיליתי שהעבודה המעשית על יצירות קטנות יכולה להפוך לכרטיס ביקור לעולם רחב יותר של השראה ורקיעה לנפש. אז קחו נשימה עמוקה והתחילו ליצור; תופתעו לגלות אילו פלאים טמונים בכם כשהיד מתחילה לזוז והרוח נכנסת פנימה!