הייתי ילדה קטנה, יושבת במטבח של סבתא שלי, לא מצליחה להתרכז בשום דבר אחר חוץ מהריח הנפלא ששעטף את הבית. זה היה ריח של קובה כשרה, מתובלת בדיוק כמו שצריך עם כל מה שהכינה באהבה רבה. אני יכולה עדיין לחוש את חמימות הידיים שלה כשהיא עשתה לי מקום ליד השולחן ונתנה לי למעוך את הבצק הקטנטן.
סבתא תמיד אמרה שאוכל נועד לקשר בין אנשים. היא הייתה מספרת כיצד כל מנה מכילה בתוכה סיפורים וחוויות שהועברו מדור לדור. גדלתי על העיקרון הזה, ותמיד ניסיתי לשמור עליו גם כשבגרתי והתחלתי לבשל בעצמי.
לאחרונה יצא לי להתנסות במתכון קובה חדש - קצת שונה מזה שסבתא הכינה, אבל עדיין מבוסס על המסורת שהנחילה לי. במקום בשר בקר שמעתי גירסה טבעונית שמציעה החלפת הבשר בקישואים ודלעות קלויים. התהליך כלל הרבה טחינות וסבלנות - מדרך השוקולד הישן הזה, שבו מסבים לב בצקי פיתה וממלאים אותם ב תערובת צבעונית וריחנית - וזה ממש הזכיר לי איזה ילד קטן שמנסה להכין עוגיות בפעם הראשונה.
זה היה מאתגר ואפילו היו כמה רגעים של תסכול כשמה שנראה בסרטונים באינטרנט פשוט לא קרם עור וגידים אצלנו בבית. אבל אז גיליתי משהו חשוב: להיות פתוחים לשינויים ולדעת שגם אם המתכון פחות מושלם מהמוכר לנו - אהבה ויצירתיות יכולות להפוך אותו לטעים ולעשיר בהרבה יותר.
בסופו של ערב, אחרי שבילינו שעות בבישולים ובשיחות סביב השולחן עם המשפחה שהתאספה (כמו פעם), כולם הסכימו שזה אחד המקרים שבהם "האוכל עושה את האדם". כולנו חייכנו ושעשעו עצמנו בזכרונות מעברים שונים בחיינו, עשינו חגיגה מתוך קומבט קולי.
אז הפעם הזו פספסתי קצת ברכות הבצק והקובות לא יצאו מושלמות כפי שתיכננתי; ועדיין - הרגעים האלה הם אלה שמאגדים אותנו יחד ואם יש משהו ששווה לקחת מכל החוויה הזו הוא שנסיון - אפילו אם התוצאה היא ביקורתית ולא כמו במדפים - זו הדרך ללמוד ולהרגיש באמת בבית שלנו.
אם אתם רוצים להכנס למטבח ולהרגיש מה שאני הרגשתי בהכנת הקובות האלו - אל תהססו! תנו מקום לניסיון שלכם להיות חלק מהמסורות האישיות שלכם ואולי תוכלו ליצור זיכרונות חדשים שכשהילדים שלכם יתבגרו הם יזכרו בכל חיוך אינטליגנטי שיזרקו לעברכם.