לפני כמה ימים מצאתי את עצמי נכנס לאחד מבתי הקפה הקטנים והחמימים בכיכר שינקין בתל אביב. זה היה יום בהיר, אבל משהו באוויר הרגיש כאילו החיים מחכים לי בצעד הבא. התיישבתי ליד חלון פתוח, והשמש החמימה ליטפה את פניי כמו ידיעה שאומרת "הכל בסדר".
בזמן ששפתיי התענגו על כוס אספרסו מרירה ומדויקת, שמתי לב לשולחן סמוך אליי, שם ישבה אישה עם ספר עבה בידיה. מהשיחה שלה בטלפון הבנתי שהיא בדיוק סיימה פרק בחיים שלה - היא נפרדה ממישהו שהייתה איתו תקופה ארוכה. תוך כדי שהיא מדברת, הייתי עד לכל כך הרבה רגשות - עוצמות של עצב ושברון לב מצד אחד ורגעי חופש ושחרור מצד שני.
זה הזכיר לי שגם אני חוויתי את התחושות הללו לא מזמן. החלטות כאלה הן לעיתים קרובות הכאב הכי גדול שאנחנו נעבור, אבל גם הפתח לדברים חדשים ונפלאים יותר בהמשך הדרך. בתי קפה הם מקומות כאלה - הם מעודדים אותנו לחוות רגעים של ריכוז פנימי לצד קשרים אינדיבידואליים עם הסובבים אותנו.
כשהיא סיימה לדבר בטלפון ופתחה שוב את הספר שלה, החלטתי לגשת אליה ולשאול אם היא רוצה להרגיש חברה לכמה דקות. היא הסכימה בחיוך קטן ואחרי כמה מילים כבר השקנו יחד שיחה מעמיקה על אהבות שנעלמו ודפים חדשים שמתחילים להתכתב בבוקר חדש עם קפה טוב ליד.
אז אם אתם נמצאים במקום שבו המחשבות מתחילות לשבש לכם את השקט או שאתם רק רוצים ליהנות מהשלווה של חיים אחרים במרחק נגיעה, תנו לעצמכם לפנק את הנשמה שלכם בבית קפה שכונתי ואולי גם תגלו עוד טיפונת אופטימיות בין השורות של החיים שלכם.
שימו לב לפרטים הקטנים - כל כוס קפה יכולה להיות סיפור חדש מחכה להיכתב ויש אנשים בכל פינה שמחפשים מישהו להבין אותם בדרך הזו או אחרת.