לפני כמה חודשים, עזבנו את הדירה שהייתה לנו במשך חמש שנים. זו הייתה לא סתם הובלה - זה היה שינוי משמעותי בחיים שלנו. פשוט לקחנו החלטה, והיה ברור לנו שמהמקום שבו יצאנו אנחנו צריכים לעבור למקום חדש, כזה שמבטיח התחלה רעננה.
ביום ההובלה, ובכן… הכל קרה מהר מכפי שדמיינתי. המובילים הגיעו בשעה המדויקת שקבענו (באמת התרשמתי מהם), אבל אני הייתי בלחץ של הרגע האחרון - אריזות שנשכחו בפינה, תמרונים בין הכלים לשולחן הפינת אוכל שרציתי לקחת ולמנוע ממנו להידרס ברגע הקריטי הזה. ואז פתאום צלצל הטלפון - חבר שלי התקשר לשאול איך אני מתמודד עם כל התהליך הזה ולא יכולתי שלא לחייך בעודה נושאת בפני המוביל מספר קופסאות שבתאי.
במהלך הארגון והתארגנות לפגישה עם החיים החדשים הגיעה לי מחשבה שאולי הובלות הן כמו תחנות משבר שלא תמיד מביאות אותך לדבר החדש והטוב שתמיד חשבת עליו. יש בזה גם הרבה רגעי פגיעות וחוסר בטחון; מי יודע אם יהיה לנו טוב במקום החדש? אולי דווקא יש דברים שאנחנו מתקשים לשחרר?
בסופו של יום ההובלה, כשכל הקופסאות היו בערימה במרכז הסלון החדש שלנו - היה רגע קטן ושקט שבדיוק אמצעתי את עצמי תשושה על הרצפה וראיתי את הבלאגן מסביבי. לרגע הרגשתי שאני יכולה ליפול לכל הכיוונים אבל אז... פתאום מתוך הקופסה הראשונה שפתחתי גיליתי תמונה ישנה מהחתונה שלי! זה כאילו שהיא עוררה בי ערימות של זיכרונות וטובים ונעימים ואפילו עצובים יותר מבעבר.
אז טיפ חשוב ממני לכל מי שמתכנן מעבר: אל תשכחו לשים בצד דברים שהיו לכם יקרים ממש לפני המעבר או קופסה שבה אתם מפרקים מה אותם זכרונות מיוחדים שיהפכו כל מקום חדש לשלכם באופן טבעי בהרבה פחות מתח ממה שאתם חושבים.
וגם אם הלחץ עולה לפעמים במהלך ההורדה או הפריקה - תזכרו שזה בסך הכל הקרקע שלכם לחיים חדשים שעומדים להתחיל!