התחלתי את הבוקר שלי באווירה אחרת. הגעתי לדוגי פארק המקומי, ומיד הרגשתי שהשמש מלטפת אותי בעדינות. זהו המקום שבו אני רואה את ג'ולי, הכלבה שלי, פורחת כמו פרח באמצע הקיץ.
כשהגענו לפארק, היא קפצה מהאוטו והחלה לרוץ באושר. המבט שלה כשהיא רצה חופשי הוא משהו שאני לא יכול להסביר במילים. כאילו כל העולם פתוח בפניה והיא מלכת היקום לשנייה אחת קסומה. הדוגי פארק הזה הפך לבית שני עבורה; כאן יש לה חברים חדשים - כלבים מכל הגדלים והצבעים, וכולם מחכים למפגש הכדורים והמרוצים.
לאחר כמה דקות של משחקים וכמה ריצות מטורפות אחרי כדור נוצץ, ניגש אליי ילד קטן עם ידיים מלאות בפרחים קטנים שאסף בשביל ג'ולי כדי “לעשות לה יום מיוחד”. אמרת לי שלא הכלב צריך להיות הכוכב על המגרש; לאותו הילד היה לב גדול והוא הצליח לגעת בלב שלי גם כן.
מאותו רגע צילמנו יחד תמונות משותפות - ג'ולי ניצבת בין הפרחים ואני מפחד שחלקם יכרעו תחת העומס של אהבתה לקפיצה ולריצה. ראיתי איך הם משחקים יחד ובכל פעם שהם היו מתנשמים זה בזו, חשבתי לעצמי: "יש איזושהי אמת פשוטה ועמוקה בקשר בין אנשים לכלבים".
אם יש משהו למדתי שם היום זה שכמו בכל מערכת יחסים טובה - עצם הנוכחות לבד יכולה לעשות נפלאות לנפש שלנו. זו הזדמנות לתת לזה להיות טבעי ופשוט: לעזוב את היום-יום ולהתחבר מחדש לילדות שבליבנו.
והטיפ הכי חשוב שמגיע לי להשאיר כאן? תמצאו זמן to get lost in the moments שלכם עם החברים הכי טובים שלכם - אנחנו נחליף אלף מילים ואנחנו נדבר וגם נשחק בטרוף, אבל בסופו של דבר אלה הם הרגעים השקטים הפשוטים שבהם הלב שלנו באמת מדבר.
