ביום שישי האחרון, החלטתי להכין לחם בבית. זה לא היה סתם פרויקט קולינרי, זה היה חיבור עמוק עם זכרונות עבר. כשהייתי ילדה קטנה, אימא שלי הייתה מכינה לחם בכל יום שישי - הריח במטבח היה כאילו הלחם עצמו מחבק אותנו ומביא איתו תחושת חמימות וביטחון.
היום כשאני כבר אמא בעצמי, הבנתי שהרגעים הקטנים האלה הם מה שבאמת חשוב בחיים. אז התיישבתי במטבח עם קמח, מים ושמרים וקיוויתי שאצליח לשחזר את הטעם המוכר שנחרת בזיכרוני.
כשהתחלתי ללוש את הבצק, פתאום הכל התבהר לי: זה לא רק על הלחם - זו הדרך שבה אני מתקרבת לעצמי ולמשפחה שלי. כל לישה הייתה כמו חיבוק למחשבות המורכבות שידעתי שאני צריכה להתמודד איתן. בזמן שהבצק תפס גובה והתפשט כמו החיים עצמם, נזכרתי בשיחות שערכנו סביב השולחן ועל איך אוכל משלב אנשים וחוויות.
ואז הגיע הרגע לחשוף את הלחם החדש שלי לעולם. כשהוציא אותי מהתנור והשמעתי רעש קורץ ונעים שפשוט ממלא את הבית בריח עוצר נשימה - התרגשות ושמחה התחברו יחד לרגש אחד גדול בלב.
אז טיפ קטן ממני: אם אתם רוצים לנסות להכין לחם או כל דבר אחר בעצמכם - אל תדאגו אם זה לא ייצא מושלם בפעם הראשונה (וגם השנייה). הדבר הכי חשוב הוא להיות שם בתהליך ולהנות ממנו. הרי בסופו של דבר מה שחוזר לנו הם הזיכרונות ולא בדיוק המתכון המדויק.
וכך ישבתי עם הילדים שלי לשולחן שבת עם לחם ביתי שיצרנו ביחד - ואם תשאלו אותי, אין משהו יותר מספק מזה בעולם הזה.