לפני כמה שבועות, ישבתי במטבח שלי עם הבנות, וההכנה של הבצק הפכה לרגע שהוא הרבה יותר מאשר רק מתכון. תחושת הצחוק והשיחה בינינו, הקולניות של הילדים שהשתעשעו אחד בשני בזמן שהיו עסוקים בקמח ובמקלות לגלגול - כל זה נחרת בזיכרון כמו הריח הנפלא שהתפשט בחלל.
יצאנו על גבי השיש שלנו במדבר, שורות של קונוסים קטנים ודקורציה של ריבה ותמרים - ההנאה מהמאפים הייתה לא פחות חשובה מהתהליך עצמו. עד כמה שאני אוהבת את המתכון שמלווה אותי שנים רבות, גיליתי ששום דבר אינו משתווה לקסם שנוצר כשעושים את זה יחד.
כל כך קל לשקוע לכל מיני משימות רציניות ולאבד את הכיף שבדברים פשוטים. אבל באותו ערב, כשדיויד החליט לתבל קצת עם קינמון אף אחד לא התעסק במה יקרה אם החצי הראשון ייכנס לתנור וישרוט; כולנו צחקנו וכך נוצרו טעמים מתוקים ומרגשים שרק חיזקו אותנו כמשפחה.
ואם אני יכולה לתת טיפ לכל מי שמתכנן להתחיל לאפות או אפילו לעשות מסיבת אימוץ נכונה... אל תרשו לעצמכם להתעקש על המושלם! הזמן הזה במעבה הקמח והבצק הוא בעצם הזמן שבו אנחנו בונים זיכרונות.
כך מצאתי את הטעם האישי שלי ביצירה הזאת - כוח המאפה טמון באמת באנשים שאנחנו חולקים איתם אותו. אז בפעם הבאה שאתם חושבים לאפות משהו מעבר לעוגיות בחושות - תחשבו גם על אנשים ואווירה שאתם רוצים ליצור סביבכם.