לפני כמה שנים מצאתי את עצמי עומד מול כיתה של תלמידים בכיתה ה'. היה זה יום ראשון בבוקר, והאווירה הייתה מלאת התרגשות אחת - לא רק שלהם אלא גם שלי. זו הייתה הפעם הראשונה שלי כמורה, ולא יכולתי להתכונן למסע המיוחד הזה שבו אני הולך לשפוך לנערים הללו חלק מעצמי.
התחלנו לדבר על חלומות, על מה הם רוצים להיות כשיהיו גדולים. אחד התלמידים פנה אליי ואמר שהוא רוצה להיות רופא כי הוא אוהב לעזור לאנשים. הילד הזה, עם העיניים הגדולות והחלום הגדול, הצית בי השראה שלא ציפיתי לה; פתאום הבנתי שסביב כל ילד קיים עולם שלם של שאיפות ופחדים, ושהמוסדות החינוכיים לא רק מלמדים ידע אלא מגדלים אנשים.
בהמשך השנה יצא לי לראות את השפעת המערכת הזו על הילדים - זה היה מדהים לחזות בשינויים שהתרחשו בהם כשהרגישו שמישהו שם בשבילם. היו לנו שיחות עמוקות וכנות שבהן דיברנו על הצלחות וכשלונות. ראיתי איך ילדים נושאים עימם משקולות של פחד ודאגה אבל מוצאים מקום בטוח לבטא את עצמם ולעבור תהליך מרגש של צמיחה והתפתחות.
אם יש לי טיפ עבורכם כהורים או אנשי חינוך - תשקלו להשקיע ביכולת שלכם להבין ולא רק ללמד. תקשיבו לילדים שלכם ולמה שמרתיח אותם בתסכול ולמה הם מתלהבים בשמחה; מתוך ההקשבה הזו ניתן לבנות מערכת תמיכה אמיצה ואוהבת שתאפשר להם לגלות את עצמם באמת.
בסופו של דבר גיליתי שלא משנה כמה אתה יודע, הכוח האמיתי טמון ביכולת שלך להשפיע חיובית על חיים אחרים ולהיות חלק מהמסע שלהם. בכל משרה במוסדות החינוך שלנו אנחנו צריכים לזכור שאנחנו ששואבים השראה ויוצרים גשרים בין הלבבות שלנו לבין הלבבות שלהם; זה בסוף מה שיעשה את כל ההבדל בעולם!