שבת בבוקר, בתוך מטבח קטן אך מלא בשמחה וריחות נפלאים. אני זוכרת את היום ההוא שבו החלטתי להכין לחמים בבית. היה מדובר בלחם מחמצת, עם כל התהליך הארוך והסבלני שהוא דורש - מהכנת השמרים ועד הקפיצות המתמשכות בפינת השולחן.
עשרות פעמים ניסיתי את המתכון הזה לפני שהגעתי לתוצאה הרצויה. לא יכולתי להפסיק לחשוב על סבתא שלי, שתמיד הייתה אומרת שאי אפשר לקצר תהליכים בחיים - גם לא כשמדובר באפייה. לצינוק שבמטבח שלה היו ניחוחות שלא ניתן לשכוח; בריוש חמאה חם שיצא ישר מהתנור או עוגיות שקדים שהתפוררו על הלשון.
הטיפ שלי לכל מי שמתפתה לעשות זאת בעצמו: פשוט תהיו נוכחים בתהליך. תשקיעו זמן ותנו למרכיבים לדבר בעד עצמם. היכולת לראות איך כל חלק מתאחד לכדי משהו חדש היא משהו שאין במרכזי קניות או סופרמרקטים.
באחת הפעמים הכנתי לחם כדי לפנק חבר אהוב ביום הולדתו והוא הגיע אליי בסערה של רגשות לאחר תקופה קשה שעבר במשך השנה האחרונה. כשהוא טעם את הלחם החם והזהוב שלווה אותו התחושה של בית ואהבה - היה כיף לראות איך המאפה הצליח לגעת לו בלב, ממש כמו שסבתא שלי נגעה בי בזמנים קשים עם העוגות שלה.
בעיניי, מאפייה אינה רק אומנות קולינרית; זהו כלי ריפוי ופיסות זיכרון שמשמרות אותנו ואותן הם הבילויים המשמעותיים ביותר שלנו עם אנשים אהובים סביבנו.
אז אם אתם מתלבטים אם להכנס לעולם האפייה - רק תיכנסו בזהירות ובאהבה ולאט לאט תלמדו לאפות מהלב, כי זה המקום שבו הסודות האמיתיים נמצאים!