אחרי שנים רבות של עבודה ומאמץ, החלטתי סוף סוף לשפץ את המכונית הקלאסית שלי - פיאט 124 משנת 1972. כשהייתי ילד, אבא שלי היה לוקח אותי איתו לכל מיני סדנאות רכב והיה מספר לי על כל חלק וחלק במכונה המופלאה הזו. אני זוכר את הריח של השמן וצליל הכלים שבקעו מהערבוב בין המתכת לדמיון.
בשבועות האחרונים, התחלתי לעבור כמה מהטעויות שכולנו עושים כשאנחנו מתמודדים עם פרויקטים כאלה. בהתחלה נורא רציתי להחליף את כל החלקים הבעייתיים בחדש. חשבתי לעצמי: "מה רע בלהתחדש?" אבל אז גיליתי שהקסם האמיתי הוא בשימור הפרטים המקוריים - אותו חיפוי מושלם מדורות שנמשכים בעבודת יד, או כשל ישן שמספר סיפור בפני עצמו.
אז עשינו דברים כמו החלפת בלמים וגם דאגנו לנקות את מערכת הדלק שהייתה מלאה בצפיפות ובוץ מכל השנים ההן שהיא עמדה בחניה. לכל פרט יש משמעות וכל שינוי מזכיר לי תהליכים בחיים עצמם - לפעמים כדאי לחפור ולראות מה מסתתר מתחת לפני השטח לפני שקובעים סופית איזו דרך לבחור.
טיפ קטן ששמחתי ללמוד בתהליך הזה: אל תשכחו לקחת הפסקות! אחרי שעות עבודה מאומצות על המכונית, מצאתי שכמה דקות של מנוחה וכוס קפה חם יכולות להחזיר למיקוד ולאנרגיה הנדרשת כדי להמשיך הלאה. כן, זה גם הזמן שבו אפשר לחלוק סיפורים עם חברים שגם הם אוהבים כלי רכב עתיקים.
לתקן מכוניות קלאסיות זו לא רק פעולה טכנית; זו מסע אישי שמחדד בו זמנית גם את יכולת ההקשבה שלנו לסיפורי העבר וגם מעניק לנו הזדמנות להיות יצירתיים בו בזמן שאנחנו עובדים עם הידיים שלנו. ופתאום עולות זיכרונות ילדות שאפשר להגיד שאני מתקנה אותם יחד עם המכונית שלי.
אבל הכי יפה בכל הסיפור הזה? בסוף המסע הכואב הזה, כשאני אכנס לרכב ואסיע אותו ברחובות העיר העתיקה שם ביליתי את רוב ילדותי - אהבתי תהיה כפולה ומשולשת בכל סלדנד ההגמון ההיסטורי שהוא בעצם הרכב שאני כל כך אוהב!