לפני כמה חודשים, יצא לי לפגוש מטפלת שטלטלה אותי עד היסוד. זה היה רגע מעניין, כי בעצם לא חיפשתי טיפול. פשוט הייתי במצב בו החיים שלי הרגישו כמו תוהו ובוהו - אובדן של סדר, חוסר ודאות ומאבק מתמשך עם עצמי.
הלכתי לפגישה הנכזבת בתור "חבר" של חבר שנורא רצה לעזור לי, אבל בתוך תוכי חשבתי שאין בזה טעם. היא קיבלה אותי בחום שהורגש באוויר, עם חיוך רחב ועיניים שראיתי בהן הרבה הבנה. התיישבתי על הכורסה המעט ישנה שלה והתחלנו לדבר.
אמרתי לה למה אני שם וזה מה שקרה: במקום לתעדף את כל הבעיות הקטנות שפשוט מחמיצות את מהות הכאב שלי, היא פנתה אל המקום הפנימי שלי - אל הלב. היא ביקשה ממני לעצום עיניים ולשוב לסSituations שבגללם אני מרגיש כך או אחרת.
ופתאום צפו למעלה דברים ששנים ניסיתי להדחיק: זיכרונות מאירועים כואבים שהרחיקו לכת בי גם לחוויות יפות שלא נתתי להן מקום במשך זמן רב. הדמעות החלו לרדת ואני מצאתי את עצמי מדבר על הדברים שמעולם לא העזתי לחשוף בפני מישהו אחר.
מה שאני רוצה לומר זה שיש דבר מאוד מעצים בלשתף; כשמישהו נמצא שם בשבילך, האוויר מתחיל להתבהר. המטפלת הזאת לא פתרה לי בעיה אחת ספציפית אבל היא עזרה לי להתחבר לעצמי מחדש בעצם ההקשבה שלה - להרגיש נעים יותר עם הצלקות שסוחבים איתי.
אם יש לכם הזדמנות להגיע למטפל או מטפלת שמצליחים לראות אתכם באמת ולא רק לנסות לפתור את הבעיה עצמה, אני ממליץ לקחת זאת בשקיקה. העבודה הפנימית הזו עשויה להיות כואבת לפעמים אבל בסופו של יום - זהו השביל שעוזר לנו להתפתח ולהתמודד עם הכל בצורה בריאה יותר.
ולבסוף טיפ קטן אך חשוב: אל תחששו בגישה למקום הזה של עצמכם שדורש אומץ גדול; שם בפנים נמצאת הכוח האמיתי שלכם.