לפני כמה חודשים החלטתי לאמץ גור קטן, פנדורה היא שמו. כשהגעתי הביתה עם הכלבלב החדש שלי, זה היה כמו להביא הביתה ילד חדש. חששתי, התלבטתי ושאלות רבות סביב את הראש שלי: "האם אני אהיה מסוגל לאלף אותו?", "מה אם הוא יהיה פראי ומרדן?"
בהתחלה היה לי קשה להבין שהאילוף אינו רק טכניקה או שיטה להרגיש שאני הבוס בבית. ההתמודדות שלי עם פנדורה הייתה מלאת רגעים מצחיקים ומלאי בלגן. הייתי מנסה ללמד אותו לשבת והוא היה קופץ עליי בהתרגשות כאילו גיליתי לו את העולם. הרגשתי לפעמים מתוסכל ואולי אף חסר אונים.
אבל אז הגיע הרגע שבו הכל השתנה - יצאנו לטיול בפארק וראיתי כיצד הוא מקשיב לי מתוך התלהבות אמיתית. כשקראתי לו והוא עשה זאת מיד, הלב שלי התמלא בגאווה ובאהבה שאין כמוהן. שם הבנתי שכל תהליך האילוף הזה אינו נערך במסלול חד-כיווני - זו למעשה מערכת יחסים שאנחנו בונים יחד, המורכבת מהקשבה והבנה הדדית.
אז מה למדתי על אילוף? שלא מדובר רק בשיטות ופקודות, אלא במערכת של קשר רגשי שמפתחת מיומנויות תקשורת בין בעל הכלבים לכלבו ולדרישות החיים המשותפים שלהם יחדיו. חשוב להיות סבלניים ולהעניק חיזוקים חיוביים כשהוא מצליח לעשות משהו נכון - אולי זה מוכר לנו מדברים אחרים בחיים?
אם אתם בתחילת הדרך באילוף כלבים או שוקלים לאמץ אחד כזה כיוצא מן הכלל עבורכם - זכרו שקשר טוב יכול להתחיל בכל כך הרבה דרכים קטנות ואותנטיות. תמצאו את השפה שלכם יחד ותנו לדברים לזרום; בסופו של דבר זה המסע שמחבר אותנו לחיות שלנו ולעצמנו מחדש.
