בשבוע שעבר יצאתי לטיול ספונטני עם חברים בעיר. אחרי כמה שעות של טיולים בין הסמטאות הצרות ופינות חמד לא ידועות, התיישבנו בבית קפה קטן ומחוספס, כזה שמגיש את הקפה שלו בכוסות פורצלן פשוטות. בזמן שתקענו לפירות יער ששכבו בחלון והיו נראים כמו הגשמת חלום, הזמנו כל אחד מהם כוס קפה שחור.
הזמן כמעט עצר מלכת כשלקחנו ביס מהעוגיות שהזמנו יחד עם הקפה. היה רגע קסום שבו השתעשעתי במחשבה על כל המקומות שבהם אפשר לשתות קפה: בבוקר כשהשמש עולה, במפגשים חברתיים, בצהריים בשקט של המשרד או בערבים מול הטלוויזיה. כל ספל הוא לא רק משקה אלא גם נשיאה של זיכרונות וחוויות.
כשהקפה הגיע, נדמה שסביבי הכול התמלא בריח חם ומוכר. לקחתי לגימה ראשונה וראיתי איך עיניי מתמלאות בעונג ובנוסטלגיה - אותו טעם מענג שנשא אותי אחורה לשיחות ארוכות עם אמא שלי במטבח שלה בליל שישי או לרגעים שקטים איתם צצלי השמש מצפון.
ואולי זה למה אני אוהב קפה כל כך - כי הוא מביא אנשים יחד. הוא מחבר בין תודעה לזיכרון ומשאיר אותנו באותו מקום שבו הכל נראה קל הרבה יותר. היכולת הזו לקחת פסק זמן מהחיים הא hectic ולהתמסר להרף העין הזה היא קסמה האמיתי של הקפאין.
אני ממליץ לכם בכל הלב לנסות להשקיע זמן בקפה שלכם - הכנה ביתית או ביקור באחד מהבתי קפה הנסתרים בעיר שלכם יכול להחזיר לכם את תחושת האנושיות ואת החיבור פנימי שלא תמיד אנחנו מצליחים למצוא ביום-יום שלנו. בפעמים הבאות שאתם מדברים עם חברים על כוס הקסם הזו, אל תשכחו להתענג עליה למען עצמכם ולא רק כאמצעי לעבור לעבודה הבאה.
אז קדימה! שתפו סיפורים קטנים על הרגעים הגדולים שבאו בעקבותיהם שתיתם את הקפאין המופלא הזה…