לפני כמה חודשים, הגעתי לשלב בחיים שבו החלטתי לאמץ כלבה. את מנדי מצאתי בבוקר של יום שישי חורפי, רועדת בכלוב במקלט החיות. היא הייתה כלבה קטנה, מיקס בין גזעים שלא ממש ידענו מה הם. התאהבתי בה מיד - בעיניים הגדולות שלה ובטבעיות שבה.
עם הזמן הבנתי שאילוף הוא הרבה יותר מאשר להלהיב אותה עם פסקי אוכל או לתקן התנהגות לא רצויה. זה היה על בניית מערכת יחסים אמיצה ואוהבת. ההתחלות היו קשות, הציוד האדום עם הגזרות והפופים - הכל נראה מאוד זר לי ופחדתי שאני טועה בדרך.
אבל אז החלטתי לקחת זאת קצת אחרת. במקום לגייס סמכותנות לדבר איתה בשפה שהיא כנראה לא ממש מבינה, ניסיתי למצוא דרך לפתח גבולות יחד איתה באווירה טובה ומשחקית. במשחקים קטנים שכוללים חכה רעיון כמו "שבי", "בואי" ו"דום", גיליתי שהמפתח נמצא ביכולת שלי להיות סבלני וחומל.
יום אחד, במהלך אימון קצר בפארק הקרוב לביתנו, מנדי פתאום עשתה דבר מדהים! היא ישבה לבקש טיפול והמטפל שהתקרב אלינו נשאר עם פה פתוח כשהיא ניגשה אליו למגע ראש! ברקע שמעו צהלות מאושרות מילדים ששיחקו לידנו - אני רגשי ומלא גאווה ראיתי איך העבודה הקשה שלנו משתלמת!
על הדרך למדתי שתהליך אילוף הוא גם תהליך של עצמי וגילה מוחלט לחלקים שחשובים לי כבן אדם: סבלנות והתעקשות לראות הצלחות קטנות בכל יום מחדש. כן, היו ימים קשים ושבועות שבהם חשבתי לסגת או להתייאש - אך עכשיו אני יודעת שאין דבר חשוב יותר מלמצוא את השפה המשותפת הזו ולהעניק למנדי את הביטחון להיות מי שהיא.
אז אם אתם מתמודדים עם תהליך האילוף של בעלי החיים שלכם או אפילו של בני המשפחה שלכם - תזכרו שזה הרבה מעבר למילים ולצווים שאתם אומרים להם; זה משהו שנוכחותכם והכוונה שלכם מייצרת סביבכם. החיבור הזה יהיה הדבר שינצח בסופו של דבר.