לפני כמה שבועות, בוקר שבת שטוף שמש במטבח שלי. החלטתי להכין ארוחת בוקר שתוכיח שוב למה אוכל הוא לא רק מזון - אלא חוויה שלמה. התיישבתי עם קפה שחור, ונזכרתי באמא שלי שעמדה שעות במטבח, ריח הפשטידה שהיה ממלא את הבית כמו חיבוק חם.
התחלתי לשבור ביצים לקערה והפכתי תהליך פשוט למשהו שמעורר בי זיכרונות מתוקים. כל רכיב שנכנס לשם היה כמו פיסה מהעבר - גבינה מלוחה שהתפוררה בידיים שלי בדיוק כמו שהיא הייתה עושה לפני חגיגות פסח. שבבי בצל מטוגן כשהם מלטפים את חיי האף ומחזירים אותי לכל ארוחות השבת המשפחתיות שאי אפשר לשכוח.
אחרי שהכל התקבץ יחד בתבנית לתנור, החלטתי להוסיף נגיעה אישית: עשבי תיבול מהגינה הקטנה שלי. בזמן ההמתנה המרגשת לתוצאה הסופית, ישבתי ליד החלון וחשבתי על הכוח שיש לאוכל לחבר בין אנשים וליצור רגעים יפים מתוך המתכון הפשוט ביותר.
כשעמדנו סביב שולחן האוכל, ניסיתי להיזכר בפעם הראשונה שפגשתי את המעטפת השונה הזו של האוכל - כשנסעתי לנמל עכו וטעמת הבצק המקומי עם החומוס ומעטפת עדשים שהייתה כמו דבק שמתארגנת מצוין עם זיכרונות של ימי קיץ מיסטיים.
זה הוביל אותי לתובנה קטנה: חשוב להשתמש בחומרים הטובים ביותר שאנחנו יכולים למצוא, אבל יותר מזה - חשוב לדעת להעניק לאוכל שלנו מעט “אהבה”. אהבה היא זו שעושה את ההבדל בין מנה שמספקת רעב לבין מנה שמשמחת נפש.
אז אם יש משהו שאני יכול להמליץ עליו לכולכם זה לקחת שעה בסוף השבוע הקרוב ולהקדיש אותה לבישול או אפייה של משהו שאתם מכירים ואוהבים. אל תהיו פחדנים להתנסות בנגיעות אישיות שלכם כי לפעמים החידושים הכי גדולים מגיעים מדברים קטנים ופשוטים.
אז ברור לי שזה רק מאכל אחד מבין רבים שיכולים לספר סיפור. אולי בזכות כל הקולות המרנינים שסביבכם בשעת הארוחה הבאה תוכלו גם אתם להבין - מה שפוגע בלב דרך הטעם יכול ליצור קשר בן-דורי דרך האנושיות שלנו כאן ועכשיו.