לפני כמה שנים, החלטתי לעשות שינוי בחיים שלי ולעבור לתפקיד חדש במוסד חינוך מקומי. לא ידעתי אז איזו השפעה תהיה לזה גם עליי, לא רק על התלמידים. כל בוקר הייתי מגיעה לבית הספר מלאת ציפיות, אבל גם עם חששות - האם אצליח לגעת בלבבות של הילדים?
יום אחד, במהלך שיעור אומנות, אחת התלמידות שלי דיברה בכאב על הקשיים בבית. היא התחילה לצייר ציור שמילא את הדף בצבעים כהים ובכותרת "לא רואים אותי". פתאום הבנתי שהאמנות שלה היא הדרך שלה לבטא רגשות שהיא מתקשה לשתף במילים. ללא תכנון מראש, ביקשתי מכולם לשבת בשקט ולהתמקד בעבודות שלהם. הרגשנו את הכאב והחיבור באוויר.
לאחר השיעור ניגשתי אליה ושאלתי אם היא רוצה לדבר קצת יותר לעומק. זו הייתה שיחה קצרה אבל מאוד עוצמתית; קלטתי כמה חשוב לי להקשיב וכמה זה עשוי להיות משמעותי עבור הילדים שאני מלמדת. מפעם לפעם אפשר היה לראות שינוי אצלה - מעבודה של צבעים כהים לדברים בהירים ומלאי חיים.
התובנה שלי באותה תקופה היתה פשוטה: החינוך הוא הרבה יותר מציונים ואפילו ממערכת שעות - הוא מקום שבו ילדים יכולים למצוא ביטוי לרגשותיהם ולגלות את עצמם באמת. טיפ קטן שאני יכולה לתת למורים או למעוניינים לנדוד בתחום הזה: השקיעו קשר אישי בכל תלמיד! עשו להם מקום בין הכיסאות ומהרו להבין שהם בני אדם לפני הכל.
אני מאמינה שבחזון שלנו כאנשי חינוך אנחנו צריכים לזכור זאת תמיד - מעבר לחומר הלימודים ישֵּׁנוּ ילד שרוצה להרגיש אהוב ונשמע. אותם רגעים הם ההזדמנות בשבילנו לגדול יחד איתם וליצור עולם טוב יותר בעצם הבחירה להכנס לכיתה כל יום מחדש בלב פתוח וגישה אוהבת.
אז אם אי פעם תהיתם מה המשמעות של עבודה במוסדות חינוך - זה בדיוק מה שזה אומר בשבילי: להגשים חלומות קטנים וצבעוניים ביחד עם המוחות הצעירים שפשוט מחכים שאנחנו נגלה להם את הפוטנציאל שטמון בהם.