נכון, זה לא כל יום שאתה פוגש מישהו שהחליט להפוך את הגג שלו לגינת ירקות. אבל אצלי, זאת הייתה החלטת רגע. כמה שנים אחורה, אחרי שעברתי לעיר הגדולה ושקעתי קצת בשגרה השוחקת של עבודה ולחצים, התחיל לבעור בי רצון למשמעות ולתחושת מחוברות לטבע.
יום אחד פשוט התיישבתי במרפסת עם כוס קפה והבטתי אל השמיים הכחולים. פתאום נפל לי האסימון - למה שלא ממש אגדל משהו בעצמי? אז התחלתי בקטן; לקחתי כמה עציצים ישנים ומקסימים וסיפקתי להם קצת תשומת לב ואדמה טובה. בעזרתה של שכנה מנוסה, קיבלתי ממנה זרעים של עגבניות ובזיליקום - וואו, איזה ריח שמתחשק עליו!
האמת היא שבשבילי זה היה הרבה יותר מעסק של גידול צמחים. המגע באדמה השרה עליי תחושה נהדרת, כמו חיבור מחדש לחיים עצמם. בשעות הפנאי שלי הייתי מטפל בירקות כאילו הם הילדים שלי - משקה אותם היטב בבוקר ונותן להם לדבר על מה שהם צריכים בקיץ החם. ההקשבה לצרכים שלהם גרמה לי להבין גם טוב יותר את הצרכים שלי.
לאט לאט העגבניות החלו לגדול ופרחו בצורה נפלאה. כשזו הייתה השעה הנכונה ובאותה שנה שפעיהן היו מלאות בצבע אדום בוהק ובריאים מתמיד - הרגשתי כאילו אני זוכה במדליה יוקרתית רק מהעבודה הקשה שאני שם בכל יום כדי לשמור עליהן.
באופן מדהים כמעט מדי שבוע חברים ומשפחה היו מגיעים לבית כדי לראות ולהתרשם מגוננו החדש או סתם להרגיש את האווירה שהייתה מתפתחת סביב הפעילות החדשה הזה והאם הכל הצליח.
אבל הדבר הכי מרגש היה היום שבו לקחתי פלטת עגבניות למפגש משפחתי. הילדה הקטנה של הבייביסיטר שלנו ביקשה שאסביר לה איך הם גדלים וכל כך שמחה וטובת לב כשהיא טבלה אותן ברוטב הבית שלה… זה רגע שנחרת בליבי לנצח; להבין שזה לא רק הפירות שקוטפים אלא גם אהבה ומסורת שנמשכת מדור לדור.
אם אתם שואלים אותי - טיפ קטן: לפעמים כדאי פשוט להתחיל במקום שאתם נמצאים בו ולקחת סיכון עם אהבתכם לטבע מתוך הסביבה הקרובה שלכם ולא בהכרח בתוך חריצי האדמות הרחוקים; החוויה יכולה להיות מהנה ומרגשת יותר ממה שתוכלו לדמיין!