לפני מספר חודשים, כשהתחלתי את המסע שלי עם טיפול רגשי, הייתי מלא בספקות. נחרדתי מהמחשבה על פתיחה אל תוך עצמי, חששתי להיות פגיע ונראיתי בתור "רק עוד בנאדם עם בעיות". אבל אז הגיע רגע קטן שגרם לי להבין כמה חשוב לחבק את הכאב שלנו.
במהלך אחת הפגישות, המטפלת שלי ביקשה ממני לשתף איזו חוויה ששינתה אותי. התחלתי לגלול בזיכרונות והגעתי לרגע שבו איבדתי חבר יקר. זה היה כאב שלא יכולתי להכיל, כזה שלוקח זמן רב לתקן. כמו רובנו, ניסיתי להדחיק ולהתרכז במה שנחשב יותר "ברור" - עבודה ולימודים. אבל ברקע תמיד היה צל החסך הזה.
המטפלת שלי חייכה ואמרה לי: "אז מה אם יש לך כאב? אתה לא לבד בזה." באותו רגע הרגשתי איך העומס מתחיל להתמוסס; הבנתי ששיתוף הכאב הוא חלק בלתי נפרד מהדרך לריפוי. היא השיבה לי במילים פשוטות שהקשיבו ללבי ולא רק למילים שיצאו מפי.
בסוף הפגישה קיבלתי טיפ שאני עדיין מחזיק בליבי: לכתוב מכתב לאותו חבר אהוב - אפילו אם הוא לא יחזור אליו לעולם. אני זוכר שהתיישבתי באותו ערב וכתבתי כמו שאני מדבר איתו בחיים האמיתיים, תיארתי לו כל פרט שעולה בראשי ונתקל כל כך הרבה רגש בדרכי ללא מעצורים.
אחרי המפגש הזה התחילה תחושה חדשה לנוע בי - משהו כמו תקווה שזה בסדר שלא הכול מושלם ושזה מבורך לדבר על הדברים הקשים שאנו נושאים בלבנו.
אם יש לכם שאלות או מתלבטים לגבי טיפול וכיצד זה עובד באמת בפועל - אתם לא לבד! כל צעד בדרך הוא כבר ניצחון קטן לקראת חיים שיש בהם יותר מקום לכנות ופחות פחדים. העולם מצפה לנו בידיים פתוחות רק אם נדע לבקש עזרה כשצריך.