לפני כמה חודשים מצאתי את עצמי בסטודיו של נגר מקומי, עם חומרים שמריחים מתשוקה וניסיון. הוא היה אדם מבוגר, עיניים מבריקות מאור שנותן חיים לכל מה שנוגע בו. המפגש עם העץ גרם לי להרגיש מחובר לאדמה ולשורשים שלי.
באחת השיחות שלנו ישבנו סביב שולחן עץ גיאומטרי שיצר בעצמו. הוא הסביר לי איך כל חתיכת עץ מספרת סיפור - הסימנים, הגוון והשכבות. "כשאתה עובד עם עץ," אמר, "אתה לא רק יוצר רהיטים; אתה מתחבר לעבר שלך, לפשטות שבחיים."
בהתחלה חשבתי שזהו סתם משפט יפה שאפשר לזרוק לכל אחד שמסתכל על עבודה בעבודת יד. אבל כשהתחלתי לעבוד בעצמי, התובנה הזו הפכה למציאות עבורי. הנחנתי מסמריי מכל הכיוונים ודאגתי שהכל יהיה מושלם. פתאום הרגשתי איזשהו קשר פנימי; משהו מעבר לעושת ולהצליח. כל תנועה שלי הייתה כמו ניסיון לספר סיפור אישי - אני נגד העץ וכל משיכה של המשוט קיבלה משמעות חדשה.
ואז הגיע רגע המפנה: במקום לקצוץ וללטש את הכל עד לחוסר חיים מוחלט, החלטתי להשאיר לפעמים סימנים של הקורות בכל יצירה שלי- חתך שהיה צריך להיות נקי מגולל בגלל טעות שנעשתה, או חריצה שלא צפיתי מראש שיצאה יותר מודגשת מהשרטוטים שאני רגיל ליצור בהם.
בהחלט זו הייתה דרך להוציא מעצמי רגש ודרמה ובעיקר לקבל את המורכבויות בחיים כמו שהן-עם חדות ובלי פחד מהטעויות והבלגן. מכאן ועד כיום אני ממשיך להתנסות בנגרות כדרך לנקות את הראש וגם לזכור שכל העבודה טובה ככל שהיא הולכת בקצב שלה ולא בקצב החיצוני.
אז אם אתם מרגישים קצת אבודים או רוצים למצוא מקום חדש להתחבר אליו? מומלץ מאוד לנסות לעבוד עם הידיים ועם הלב! ואולי גם לכם תעלה ההכרה שסיפורי החיים ושברי הלב יכולים להפוך לספסל מדויק בדיוק איך שתכננתם - אפילו אם זה לא נראה כך מלכתחילה.