אני זוכר את הרגע שבו הבנתי שהמטבח הוא לא רק מקום לבשל בו, אלא גם זמן וסיפור שנשמרים בין מתכונים ארוכים וקצרים. זה היה סוף שבוע חורפי, כשהחום מהכיריים התחרה ברוח הקרה שסערה בחוץ. אני ישבתי שם ביד אלטרניטיבית בצד השולחן, והעיניים שלי נדדו בין הסירים שהתבשלו על הכיריים לבין סבתא שלי שעובדת במרץ.
סבתא קמה עם חיוך רחב ופניה מוארות כאילו כל העונה השתלטה עליה ותפסה לה מקום בלב. היא פנתה אליי ואמרה: "תביא לי את התבלינים מהמדף". אני לא ידעתי אז כמה הן מסוגלות לשנות טעמים ומצבים, אבל בכל פעם ששפכה מעט מים חמים על תערובת מסוימת והוסיפה נגיעה של כמון ופלפל שחור, היה בזה קסם.
ואז הגיע הרגע המרגש-סופגניה ממולאת בטעימות של ילדותי. היא עצרה לרגע והתחילה לספר איך לפני עשרות שנים באירופה הרחוקה, יום הכנה כזה היה מתנהל בבית של קהילה יהודית קטנה אחת שם, איך ההורים שלה היו עושים בדיוק אותו דבר כדי לחגוג וליהנות מחברת הנשים סביבן.
כל מילה שלה הייתה כמו נגיעה רכה ונוסטלגית בליבי. פתאום הכל התבהר-לא מדובר פה רק במתכון או אוכל טוב; מדובר בזיכרונות שמעידים שלנו לפחות כמה generations אחורה לסיפור קיבוצים ושורשים שטובים יותר מכל ממטבח מעוצב.
כשהגיע הזמן למלא את הבצק בשוקולד האמיתי שלנו - ולא במשהו חד-פעמי - החזקנו יחד בנדיבות ובאהבה בצמתים קרובות אל הלב שלנו. כתוצאה מתקופה זו קיבלתי לא רק אוצרות טבעיים שפישטנו לכדי מנה מזינה ואוהבת אלא גם את התורה מאחורי המתכון - שבכל מרכיב טמון זיכרון שמכיל בתוכו רגעים יקרים.
ומה שאני לומד מזה? לפעמים כשיושבים לבד בכיתה עם ספר מתכונים או משיקות חבר משפחה בסוף ישיבה משפחתית גדולה - אפשר פשוט להזמין לתהליך הזה קצת דרך חיים ופשוט לבשל מאנרגיות הקיום שלכם עד שזה ייצא כמו אהבה שעל הצלחת!
אז בפעם הבאה שאתם מבשלים משהו בביתכם, אולי תקדישו מחשבה למקום ממנו אתם מגיעים ולהיסטוריה שנוזלת מתוך כל רכיב ורכב קסום שממנו אתם יוצרים מטעמים חדשים.