כשהשמש שוקעת, והיום בושש להסתיים, אני מוצא את עצמי בדרך חזרה הביתה מהעבודה. אני חולם על ערב רגוע עם משפחה ושוקולד מריר. אך כמובן, החיים לא תמיד מתנהלים לפי התוכניות שלנו. פתאום, הווייז מתחיל לרמוז לי שמשהו לא בסדר - האורות המיוחדים של הרכב שלי מבהיקים כמו סיור משטרתי.
למה עכשיו? שאלתי את עצמי כשברור היה לי שאני לא מצליח להניע את האוטו. אחרי כמה ניסיונות כושלים וכמה קללות רכות, התקבלה ההבנה הכואבת: אני תקוע באמצע שום מקום. הצלחתי למשוך את הטלפון ולחייג למוקד החילוץ.
עברו כרבע שעה ארוכה שהרגישה כמו נצח עד שנשמע הקול של רכבי הגרירה מתקרב מאחוריי. כשהגעתי לחלץ אותי, הופיעה מול עיניי דמות מוכרת - נהג גרר עם חיוך גדול ושיער מסודר בצורה שמתאימה יותר למסיבת קיץ ולא לעבודות חילוץ בשעות הערב המאוחרות.
בזמן שהנהג התחיל לטפל ברכב שלי ולגרור אותו למוסך הקרוב, הוא התחיל לשתף אותי בסיפורים שלו - כיצד לקוחות הגיעו אליו בעיתות צרה ואיך כל אחת משיחות החילוץ הפכה לסיפור חיים קטן ומיוחד עבורו. בדיוק באותו רגע נודע לי דבר חשוב: לא מדובר רק בעניין טכני של תיקון תקלות; מדובר במפגש אנושי מלא בחוויות ורגעים בלתי נשכחים.
לאחר כחצי שעה ועם תיק אחד קטן והרבה צחוקים בדרך, החלטנו לסכם את הערב בכוס קפה בהמשך הדרך - רגע שהתפתח לעוד שיחה על החיים ועל הדרך שבהם אנחנו פוגשים אנשים שמקנים לנו משמעות גם כשנדמה שאין פתרון לבעיה המדוברת.
טיפ קטן ממני: אם אתם נתפסים בעיתון כזה או אחר במהלך יום עמוס או ערב מוקדם מדי בחורף הקר והתשישות משתלטת עליכם - זכרו שיש אנשים שם בחוץ שמחכים לעזור לכם ושגם בתוך מצבים קשים אפשר למצוא נקודות אור וחיבור עם אחרים.
אז תודה לך נהג הגרר היקר שלמד אותי שיעור חשוב על חמלה וקשרים בין-אנושיים בדיוק כשחשבתי שאני תקוע לגמרי.