הייתי במופע של התזמורת הפילהרמונית בשבוע שעבר, וזה היה אחד האירועים הכי קסומים שהיו לי בחיים. כשנכנסתי לאולם, האור הרך שעטף את הקירות וצלילי הכינור שערו לחלל גרמו לי להרגיש כמו חלק ממשהו הרבה יותר גדול ממני.
ישבתי שם, מוקפת אנשים עם פנים נלהבות ואדומות מהתרגשות. המשקה החם שלי בכוס הצ'אי במבה הייתה הבחירה המושלמת לרגעים כאלה - בדיוק מה שאני זקוקה לו כדי להתחבר למוזיקה בצורה עמוקה יותר. כשנתנו לתווים להתפשט באוויר, הרגשתי איך כל צליל נכנס ישר אל הלב שלי והביא עמו סיפורים שלא ידעתי שהם מסתתרות בפנים.
אני חייבת לשתף בסיפור קטן שקורה תמיד בהופעות כאלה: בעודי מתמקדת בנגינה היפהפייה ובאורות המדברים סביבי, פתאום אני קולטת מישהו לידי מצלם בטלפון שלו. זה עצבן אותי בהתחלה; הרי למה לבוא להופעה מופלאה ולהסתכל עליה דרך המסך? אבל אז הבנתי שזה פשוט חלק מהקטע שלנו כצופים. לפעמים אנשים צריכים לתעד רגעים בשביל עצמם - גם אם אני לא מסכימה עם זה לגמרי.
במהלך הערב הייתי בתהליך של עדכון עצמי: התרגלתי לספר לעצמי שכשהחלומות המתנגנים סביבנו הם חלק מחיינו החמים והאנושיים. אז פרשתי את הידיים וליבי מילא אותי באופטימיות ואמונה שאפשר לשלב בין חוויות אנושיות שונות, שמזינות אחת את השנייה בצורה שלא ניתן לצפות מראש.
אם אתם הולכים לראות מופעים או הופעות בקרוב, תמצאו זמן לנשום ביניהם ולהרגיש באמת כל רגע וניגון שנוגע בכם. אל תהססו להיות פתוחים לכך שהמסלול שלכם יכול להתנהלות בכל כך הרבה דרכים... לפעמים הדרך היא המטרה עצמה!
