בכל פעם שאני מתיישבת מול הקנבס, אני מרגישה כאילו אני נכנסת לעולם אחר. עולם שבו רק אני והצבעים, היפה והלא מושלם, יכולים להתקיים יחד. לפני כמה שנים, כשהייתי בתקופה לא פשוטה בחיי, הציור הפך לפינה שקטה שלי. זה התחיל במקרה - צבעים שהיו זרוקים בבית קיבלו פתאום חיים חדשים ופנו אלי בבקשה להוציא מהם משהו.
בשבועות הראשונים הייתי סקפטית. "מה לי ולעולם האמנות?" חשבתי לעצמי. אבל ברגע של אומץ החלטתי לנסות לצייר פסלון ישן שהיה לנו בבית מאז ומעולם. המפגש הראשון עם המברשת היה כמו חיבור לחשמל; הרגשתי דברים שפשוט לא יכולתי לבטא במילים.
אני זוכרת את מה שאמר לי חבר טוב: "אנשים חושבים על יצירה כמוצר סופי - אם אתה מצייר או מפסל אז התוצאה היא מה שקובע". אבל הוא צדק כשאמר שיש קסם בתהליך עצמו, ביצירתיות שנובעת מתוך הכאב והשמחה גם יחד.
והנה הטיפ שלי: אל תחששו משגיאות! כל טעות היא הזדמנות ללמוד ולהתפתח בעוד דרך חדשה להביע את עצמכם. ואני ממליצה להתחיל מכך - לאפשר לעצמכם להיות נוראיים בעסקי האמנות שלכם בהתחלה! היו קיימים בצבעים ובציורים שלכם, גם אם הם ממש לא יוצאים כמו שתכננתם.
בין רגעים של חוסר ביטחון לבין וואו פנימי מדברים שחזינו יוצרים מחוד ראשון ובלי לשים לב גיליתי שאת העבודה הפנימית הזו עשיתי תמיד... רק עכשיו ידעתי לקרוא לזה אמנות.
אז בעבודה הבאה שלכם תאפשרו לדמעות ולצחוק להתערבב בלחץ ובשחרור שאתם עושים עם הידיים. כי האמת היא שהאמנות אינה צריכה להיות יפה; היא צריכה להיות אמיתית - בדיוק כמוכם.