כשהגעתי לפיזיותרפיה לראשונה, זה היה אחרי פציעה מתסכלת שהשאיר אותי חסר אונים. לא ידעתי אם אני בכלל אצליח לשוב לתפקוד רגיל, והתחושה הזו של חוסר ודאות הייתה קשה מנשוא. אני זוכר את הפגישה הראשונה שלי עם הפיזיותרפיסטית, היא הציגה את עצמה בחיוך רחב ואמרה לי שאין דבר כזה "אי אפשר". גם כשהיא ניסתה לעודד אותי, המחשבה על הכאב שהייתי צריך לעבור שייצרה בי חששות.
אבל אז התחילו להתרחש דברים קטנים: בפגישות הראשונות התרכזנו בנשימות ובמתיחות פשוטות. כל תרגיל קרב אותי מעט למטרה שלי. כשזכרתי שאני שם בשביל עצמי, החל במלחמה נגדי השבתי באומץ פנים לכל מכשול פיזי שהתמודדתי איתו. זה לא קרה ביום אחד; היו ימים קשים יותר וימים מצחיקים שאני מופתע מהגוף שלי וממה שהוא יכול לעשות.
לאט לאט התחלתי להרגיש שאפילו על הכיסאות בכיתה או בעבודה אני ישן אחרת - בגובה אחר! עליתי מדרגה אחר מדרגה עד שפתאום גיליתי שאני חוזר לרוץ (ועם זה הגיע תיקון קטן למצב הרוח!) ושלל פעילויות אחרות שמחו אותי שוב.
אני רוצה לשתף משהו שלמדתי במהלך המסע הזה: אי אפשר להקל על האתגרים בלי הסביבה שלנו והצוות המקצועי שתומך בנו, אבל בה בעת אנחנו יכולים להיות הגיבורים של עצמנו בדרכים רבות. קחו את הזמן שלכם בכל מה שנוגע להתמודדות עם כאבים או מגבלות - כל צעד הוא כבר ניצחון!
אז טיפ קטן ממני: השקיעו באנשים סביבכם ואל תעזבו אותם לבד למערכה הזו. התמכו בעצמכם וגם בצוותים שסביבכם - זו יכולה להיות חוויה משתפת מדהימה ולא רק בתהליך השיקום עצמו אלא גם ביקומים אחרים בחיים שלכם.
נראה לי שבסופו של יום כולנו מחפשים לחיות חיים מלאים ובריאים יותר - וזאת דרך חשובה מאוד כדי להגשים את החלום הזה!