לפני כמה חודשים, הגעתי לנקודה בחיי שבה הרגשתי שאני חייב שינוי. הייתי עייף ומבולבל, כולי טבוע במחשבות מטרידות והרגשות שחונקות אותי כמו חבל מסביב לצוואר. החלטתי ללכת למטפלת, למרות שהסביבה שלי לא בדיוק עודדה את זה. "מה? אתה הולך לטרוף את עצמך?", שאלו חלק מהחברים הקרובים.
בהתחלה היה לי קשה להיפתח. בכל פעם שהגענו לשאלה על דברים שקרו בעבר או על הפחדים הכי אינטימיים שלי, התקשיתי למצוא את המילים הנכונות. אבל משהו במבט שלה, באור הקטן שבחדר וביכולת שלה להקשיב בלי שיפוטיות - כל אלו גרמו לי להרגיש בנוח ומוגן.
אחרי כמה מפגשים, פנה אלי זיכרון ישן: כדורגלניק קטן שהיה אני בכיתה ב', שליח של הכדור שהיה ממוקד במשחק אך תמיד נחשב לטיפה שונה מהשאר. בשיחה זו הבנתי שמשם הכל התחיל. הרצון להתאים את עצמי לחברה הגיע מתוך פחד מדחייה. בעבודה על הזיכרון הזה אני מצאתי הרבה רוגע ושחרור.
המטפלת גם שתפה אותי בפיסות חוכמה קטנות שעודדו אותי לחשוב differently - היא לימדה אותי שאין שום דבר רע בזה להיות שונה; להפך! השונות הזו היא שמעניקה לנו צבע ועומק לקיום שלנו.
בנוסף לכל זאת, רציתי לחלוק טיפ חשוב: כשאתם מחליטים לגשת למישהו שיעזור לכם - תזכרו שמדובר בתהליך ולא בריצת ספרינט. תהיה סבלנות וניתן לעצמכם זמן לעבד ולהבין דברים לעומק.
אני יודע שהדרך לפעמים עשויה להיראות מפחידה ומסתורית מאוד, אבל השינוי מגיע לאט לאט והחוויה עצמה יכולה להיות מתנה רבה אם רק נפתח את הלב ונאפשר לדברים לקרות באופן טבעי.
אז אם אף אחד בשיחות החיפוש שלכם עדיין לא תמך בהחלטה שלכם לפנות למישהו מקצועי - דע לכם שאתם לא לבד במסע הזה ואפשר למצוא אור גם בטיפות הגשם החשוכות ביותר.