לפני כמה ימים מצאתי את עצמי משוטט בעיר, במצב רוח מתנדד, כשפתאום ריח הקפה הטרי משך אותי כמו מגנט. נכנסתי לבית קפה קטן ואינטימי שנראה כאילו זמן עמד בו מלכת. התיישבתי בפינה - המקום היה מלא בפתחי חלון שהכניסו אור טבעי ומעט סומק של מאות שעות ישיבה וכמה שיחות חשובות.
המלצרית הייתה בחורה צעירה עם חיוך רחב, היא שאלה מה אני רוצה והצייתן שלי לקסם של המקום התגבר ברגע שראיתי את תפריט המאפים. הזמנתי קפוצ'ינו ועוגת פוקצ'ה שאפילו המילה "טעימה" לא יכולה לתאר אותה - זה היה כמו לקחת נשיקה מהשמש.
בתוך האוויר המתוק הזה, צפיתי באנשים סביבי. זוגות צוחקים ונאהבים, חברים בעיצומן של שיחות עמוקות על שמיניות החיים וילדים שבאים ומושכים להורים שלהם בידיים קטנות וגדולות לחלוף לעוד כוס מיץ תפוזים. אנשים מלאים בשאלות ובחלומות; אחד אפילו חלם בקול רם על טיול שלו לדרום אמריקה בעתיד הקרוב.
באופן מוזר, הגלריה של האנשים הללו גרמה לי לחשוב על השאלות שלי לגבי החיים שלי עצמן - אם בין כל הרעש וההמולה אנחנו זוכרים לפעמים לעצור ולהרגיש? כדי לנשום אוויר נקי וליהנות מהרגע.
עכשיו אני מבין שכשהכל משתנה כל כך מהר מסביבנו, ההפסקה הזו בבית הקפה הפכה להיות יותר מסתם הפסקה לשתייה. היא הפכה להרבה יותר מזה; זו הייתה ההזדמנות להתחדש ולהתחבר מחדש אל עצמנו.
והטיפ שלי לכם - תטפחו את הרגעים האלה! תמצאו בית קפה מקומי שבו אתם מרגישים טוב ותבקרו שם גם אם אין לכם שום דבר מיוחד להגיד או לעשות. פשוט להיות שם, לחוות את החיבור עם אחרים ולעיתים אף לשתף לבבות פתוחים ושיחה בידידותית עם אנשים זרים - זה אולי יעניק לכם פרספקטיבות חדשות לחיים שלכם עצמו.
אז מה דעתכם? האם גם אתם עשיתם לאחרונה עצירה מעין זו?