אתמול שוטטתי בספרייה המקומית שלי, וזה היה כמו לחזור לבית ישן אחרי שנים רבות. הספרייה הזו, ששוכן בניין ישן ומכושף עם רצפת עץ שמתכווצת בכל צעד, תמיד נראתה לי כאילו היא מלאה בעשן מסתורי - לא של סיגריות, אלא של סיפורים שלא נגמרו.
נכנסתי לשם ברגע שהרגשתי שאני זקוק להפסקה מהחיים המהירים שסביבי. בכל יום אנו ממהרים למקום זה או אחר, רודפים אחרי משימות ושיחות טלפון. בספרייה הרגשתי כאילו אני מתנתק מכל המרוץ הזה והופך להיות ילד שוב, מוקסם מגובה הספרים על המדפים וכוח הדמיון.
הליכה בין העמדות הייתה כמו מסע בזמן. ספר אחד תפס את תשומת ליבי - "עברית בשפת האם", ספר שמדבר על שורשים ועל התרבות שלנו בארץ הזו. הוא גרם לי לחשוב על הנוסטלגיה שיש לי לדברים קטנים וגדולים שהפכו אותנו מי שאנחנו היום.
ואז נתקלתי במישהו שיושב בפינה עם כוס קפה וספר בידיו. שאלתי אותו מה הוא קורא והוא חייך ואמר שהוא מחפש להתחבר מחדש לעולם הפנימי שלו דרך מילים פשוטות. השיחה איתו הייתה מעוררת השראה; לפעמים דווקא השיחות הלא צפויות הללו באות מהמקומות הפשוטים ביותר ומביאות לנו תובנות עמוקות.
אם אתם מרגישים שחיים שלכם קצת חסרים צבע ורעש, ממליץ לכם לבקר בעצתכם לספרייה הקרובה לביתכם. גם אם אתם לא חובבי קריאה גדולים - רק לשוטט שם ולמצוא השראה יכולה להיות חוויה שמשנה Perspektiva שלכם בחיים.
יצאתי משם עם כמה ספרים מתחת ליד ותחושה של שלווה בלב - אולי זו הייתה הקסמה שנשארה בי לאחר כל השנים האלה: הידיעה שעוד לפני שנולדנו היו שם סיפורים שאיפשרו לנו לחלום ולהרגיש כל כך הרבה דברים.
אז אל תהססו! פתחו דלת לספריית השכונה החדשה שלכם ובואו לתת למילים לדבר אליכם כפי שעשו לי בימים ההם.