תמיד שנאתי את הימים שבהם הייתי נאלץ להחזיר ספרים לספרייה. זה היה מרגיש לי כמו פרידה כואבת מאהוב. כל ספר שהייתי קורא היה עולם חדש שנפתח לפניי, והנה אני מגיע לנקודת הסיום שלו - מחזיר אותו למדף, כאילו אין שום דבר מעבר למילה "סוף".
אבל בוקר אחד, כשהגעתי לספרייה בעיר שלי, הבחנתי בשינוי. הייתה שם פינה חדשה - ספה מתוקה עם כריות צבעוניות ושטיח רך. במקום רק להיות עוד מדף עמוס בספרים, המקום הזה שידר חמימות וביתיות. החלטתי לשבת קצת ולבחון את הספרים שסביבותיי.
פתאום נכנס לתמונה איש זקן עם עגלה קטנה מלאה בספרים ישנים. הוא התיישב לידי והתחיל לספר לי על כל ספר שהוא מעלה בידיו - על חייו ועל הזיכרונות שקשורים בהם. הוא דיבר על איך כל דמות שתיארו לו נגזרה מהחיים האמיתיים שראה מסביבו; העצב והשמחה שבכל סיפור חוו המון אנשים קודמים לו ואיך הם השאירו סימן בליבו.
מהשיחה שלנו הבנתי שאנשים עושים קשרים גם עם דברים שלא בהכרח יכולים לדבר - כמו ספר או סיפור שמתקשר לחיים שלנו בדרכים בלתי צפויות. ברגע הזה נפל לי האסימון: ספרייה היא הרבה יותר מצבר של דפים כתובים; זו מעין תיבת אוצרות של רגשות וזיכרונות.
אז הנה טיפ קטן ממני: כשאתם חוזרים לספריה próxima שלכם, שבו לרגע באחת הפינות הנעימות שלה ודברו עם מישהו שם - אם זה עובד או לקוח אחר שחולם את החלומות שלו בין הדפים הישנים הללו. אולי תגלו לגמרי עולם חדש ומרגש שכם לא ידעתם עליו קודם לכן.
כי בסופו של דבר, בעצם הספרים נתפסנו יחד במסע משותף לאורך השנים - משוטטים ברחבי הלבבות הסוערים של הכותבים ושלנו עצמנו.