הייתי בשוק האוכל ביום שישי האחרון, וחשבתי לעצמי כמה שוק זה כמו חיים שלמים בתמצית. התהלכתי בין הדוכנים, ריחות התבלינים והמאכלים נוגעים לכל חושים. לא יכולתי להתעלם מהקול ששמעתי מעבר לפינה - מוכרת צעירה משויכת אל דוכן עם אוכל מזרחי, קולה מתנגן כשסיפרה על כל מנה ומשקה.
בדיוק באותו רגע, נכנס לי לראש זיכרון מהילדות: אמא שלי הייתה מביאה אותי לשוק בשישי בבוקר. היא תמיד אספה את המוצרים הכי טריים ומקומיים, וכל פעם היינו עוצרות ליד דוכן עם תבשילים ביתיים שהכינו באהבה. חשבתי על איך כל מאכל בזמן ההוא היה סיפור בפני עצמו - סבתא שבישלה במטבח שלה כדי להאכיל משפחה גדולה או בעל המסעדה שהקדיש ימים ולילות להכין את המתכון המשפחתי שלו.
אז בשוק הזה הרגשתי שוב את אותה חמימות ואינטימיות. לקחתי ביס מקציצת יפו מדליקה שנעשתה בזהירות ובאהבה. הקטניות היו עסיסיות והדבר העיקרי שהיה חסר לי הוא הלוואי שהיו לי עוד ידיים כדי לגמור את הכל! חלק מהחוויה הזו לא הייתה רק הטעם אלא גם האנשים שאני פגשתי שם - השיחות הקטנות על מתכונים לפני חג הפסח, המלצות למנות שאסור לפספס ולא מעט זמן שהתגלגל לכמה ציחקוקים ודרישות לסלט אחד נוסף.
אם יש טיפ שאני רוצה לחלוק אחרי היום הזה בשוק - זה שאין מקום טוב יותר לחוות את התרבות המקומית מאשר דרך האוכל. אני ממליץ לכל אחד מאיתנו לצאת קצת מהמקום הנוח שלנו ורצוי במחיר נמוך בהרבה ממה שאנחנו רגילים לדמיין במסעדות יקרות. בכל ביקור כזה אפשר למצוא סיפורים חדשים שמתחברים לעולם שלנו ולהעביר אותם הלאה.
תזכרו: כל ביס שאתם לוקחים מחובר להיסטוריה, למסורת וללב של אנשים שעומדים מאחוריו. בפעם הבאה שתחתכו ירקות או תכניסו סיר לתנור אתם לא רק מכינים אוכל - אתם גם מספרים סיפור.